רע"פ 631/06 מיכאל אשר נ. מדינת ישראל

1.בתאריך 19.6.05 הוגשה לבית-משפט השלום ברמלה בקשה למתן צו שיפוטי להפסקת שימוש במקרקעין, לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"א-1985. בקשה זו הוגשה תחילה במעמד צד אחד, והתייחסה למקרקעין המצויים במושב נחלים, אשר נטען כי המבקשים בנו עליהם, ללא היתר, מבנה ששטחו 900 מ"ר, המשמש כגן-אירועים ומסעדה. לבקשה צורף תצהיר של מפקח בניה מטעם הוועדה המחוזית לתכנון ובניה.

2.בתאריך 20.6.05 הורה בית-משפט השלום לבצע המצאה אישית של הבקשה לכל אחד מהמשיבים (הם המבקשים דנן), ובכך הוא ביטל את אופייה של הבקשה ככזו שבה מתבקש סעד במעמד צד אחד בלבד. בתאריך 13.7.05 התקיים דיון ראשון בפני הערכאה הדיונית, ובו נטל חלק בא-כוח המבקשים שטען, בין היתר, כי לאור האמור בתקנה 3 לתקנות התכנון והבנייה (סדרי הדין וההליכים למתן צווים על פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982 (להלן: "תקנות התכנון והבניה"), מפקח הבניה לא היה מוסמך לתמוך את הבקשה בתצהירו. לעניין זה קבע בית-משפט השלום, כי "טענה זו ... היתה יפה אילו ניתן הצו השיפוטי במעמד צד אחד, בלי שהתקיים דיון במעמד הצדדים. משהתקיים הדיון במעמד הצדדים, ממילא אין מדובר בדיון במעמד צד אחד, כך שלתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982 אין תחולה במקרה זה" (עמוד 5 להחלטה). בהמשך, ולאחר שטענות נוספות שהיו בפי המבקשים וכוונו כנגד תוקפם של התצהיר והבקשה שלצידו, נדחו, קיבל בית-משפט השלום את הבקשה והורה למבקשים להפסיק את השימוש החורג שעשו במקרקעין.

3.ערעור שהוגש כנגד החלטה זו לבית-המשפט המחוזי נדחה. נקבע, כי החלטתו של בית-משפט השלום "ניתנה תוך התייחסות מפורטת ומרחיבה לכל אחד מהנימוקים שהועלו בפניו. אין לך נימוק שנזנח או נשכח, אין לך נושא שלא זכה לדיון ולהכרעה מפורטים ומעמיקים תוך התבססות על סעיפי החוק והפסיקה הרלוונטיים" (עמ' 6 לפסק-הדין).

4.עתה עותרים המבקשים ליתן להם רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הואיל ולהשקפתם משהוגשה הבקשה לקבלת צו הפסקת שימוש כבקשה במעמד צד אחד – היה התצהיר שצורף לה חייב לעמוד בתנאים הקבועים בתקנות התכנון והבניה, ואין נפקא מינה אם בפועל נדונה בקשה זו במעמד שני הצדדים אם לאו. כן נטען, כי צירופו של תצהיר החתום על-ידי מי שלא הוסמך לכך, מהווה התנהלות הלוקה בחוסר תום-לב ובהיעדר ניקיון כפיים. ועוד נטען, כי הליך למתן צו שיפוטי להפסקת שימוש, דינו כהליך פלילי לכל דבר ועניין, ועל כן לא ניתן היה לקיים דיון בבקשת המשיבה למתן צו זה בטרם הוקרא כתב-האישום למבקשים. משלא נעשה כן, כך טוענים המבקשים, נפגעה יכולתם להתגונן כנגד האישום שיוחס להם. המבקשים סבורים עוד, כי המשיבה לא הרימה את הנטל המוטל עליה לשם קבלתו של הצו, והם מלינים על ממצאים של עובדה שנקבעו בהתבסס על עדותו של נותן התצהיר. לבסוף נטען, כי לשם קבלתו של צו הפסקת שימוש בטרם הרשעתם של המבקשים, הייתה המשיבה צריכה להוכיח כי אי-מתן הצו יגרום לנזק ממשי הגובר על זה שנגרם למבקשים כתוצאה ממתן הצו. נטען, כי פרשנות זו מתחייבת גם לנוכח חוקי-היסוד.

5.בקשה זו אינה מעוררת כל שאלה מן הסוג אשר מצדיק את קיומו של ערעור בגלגול שני. אדרבא, טענותיהם הרבות של המבקשים נדונו על ידי שתי ערכאות, ולא מצאתי כי בהחלטותיהן המנומקות נפל פגם. באשר לטענה בדבר אי-עמידתה של המשיבה בתנאים הקבועים בתקנות התכנון והבנייה, לעניין הגשתו של תצהיר לשם קבלת צו להפסקת שימוש במעמד צד אחד - צו זה ניתן בסופו של יום במעמד המבקשים, ולאחר שבא כוחם חקר את נותן התצהיר, ושטח בפני בית-משפט השלום את טענותיו כנגד צו זה. משכך, לא היה בית-משפט השלום כפוף להוראות העוסקות בסדרי הדין בהליכים למתן צווים במעמד צד אחד. מסקנה זו – הגיונה בצידה. הדרישה לקבלת תצהיר כאשר מדובר בבקשות למתן צו מסוג זה, נועדה לכפר על הפגיעה האפשרית במי שהצו מכוון אליו, עקב אי-יכולתו להתגונן מפני טענותיהן של הרשויות. כאשר הצו השיפוטי להפסקת השימוש במקרקעין ניתן במעמד שני הצדדים – ומקל וחומר שכך הוא כאשר נותן התצהיר נחשף לחקירה נגדית – לא נגרמת כל פגיעה שכזו, ובית-המשפט רשאי להעניקו כל אימת שהתקיימו תנאיו של סעיף 239 לחוק התכנון והבניה. לנוכח מסקנה זו לא ראיתי מקום להוסיף ולדון בשאלה אם התצהיר שצורף לבקשת המשיבה, ניתן על-ידי מי שהיה מוסמך לתת אותו.

6.סעיף 239(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, קובע כך:

"נעשתה עבודה, או השתמשו במקרקעין, בדרך ובנסיבות שיש בהם משום עבירה לפי סעיף 204 [העוסק בעבירות של שימוש במקרקעין בלא היתר או תוך סטייה מהיתר – א' א' לוי], בין שהוגש על העבירה כתב אישום לבית המשפט ובין שטרם הוגש, רשאי בית המשפט לצוות על הנאשם, או על מי שנראה לבית המשפט אחראי לביצוע העבירה, ועל כל מי שעובד בשירותם - להפסיק את העבודה או את השימוש (להלן - צו הפסקה שיפוטי), ותקפו של הצו יהיה עד לביטולו או שינויו על ידי בית המשפט".

הנה כי כן, בית-משפט השלום היה רשאי להורות על הפסקת השימוש במקרקעין נושא בקשה זו, גם לפני הגשתו של כתב אישום. באשר לפגיעה הנטענת בהגנתם של המבקשים, הרי ששעתן של טענות אלו תהא במסגרת משפטם. ועוד, צו להפסקת השימוש במקרקעין אינו סנקציה עונשית המוטלת בגין הפרת הוראותיו של חוק התכנון והבניה. מטרתו של הצו הינה להפסיק את הפרתן המתמשכת של הוראותיו של חוק זה מוקדם ככל שניתן (ראו רע"פ 5584/03 מאיר פינטו נ' עיריית חיפה, טרם פורסם ), וגם מטעם זה יש לדחות את הטענה העוסקת במועד הדיון בבקשת המשיבה למתן הצו. בית-משפט שלום הדגיש, כי למבנה שבגינו ניתן הצו לא ניתנו אישורים מאת שירותי הכבאות, המשטרה ומשרד הבריאות (עמ' 18 להחלטה), ובנסיבות אלו הפסקת השימוש במבנה מתחייבת גם לנוכח החובה להגן על שלום הציבור.

גם באשר לטענותיהם הנותרות של המבקשים – בעניין עדותו של המצהיר, ובסוגית נטל ההוכחה הנדרש לשם מתן צו לפי סעיף 239 לחוק – לא מצאתי שאלה משפטית כללית המצדיקה ליתן רשות ערעור.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועימה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של הצו.