רע"פ 6313/06עיד אבו זרעאן נ. מדינת ישראל

המבקש, פלסטיני תושב רצועת עזה, יצא מן הרצועה למצרים וממנה – בסיועם של אנשי קשר מקומיים להם שילם – הסתנן לישראל ונעצר. לדבריו, עשה זאת בתוּרו אחר מקור פרנסה לו ולמשפחתו. בגין מעשהו זה הועמד המבקש לדין בבית-משפט השלום בבאר-שבע, על-פי הוראותיו של החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954. לאחר שהורשע, נגזרו לו עשרה חודשי מאסר לריצוי בפועל.

המשיבה ערערה על גזר הדין, ובית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים נ' הנדל, ר' יפה-כ"ץ וי' אלון) קיבל את ערעורה והעמיד את המאסר בו ישא המבקש על 20 חודשים. בפסק-דינו, בחן בית-משפט קמא כל צורכן את נסיבותיו הפרטניות של הענין, אך בד-בבד קבע כי מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת החמרה בעונשם של מי שהסתננו לישראל מגבול מצרים, וזאת בפרט נוכח הסיכון הביטחוני הנשקף מהם.

כעת עותר המבקש, שאינו מיוצג, כי יינתן לו לערער בשנית על פסק-הדין בענינו למען יוקל העונש. בבקשתו שוטח הוא את הנסיבות הכלכליות הקשות שהביאוהו לחטוא בעבירה, ומתחייב כי לא ישוב לעשות כן בעתיד.

דין הבקשה להידחות. לא זו בלבד שאין היא מעלה שאלה משפטית הדורשת בירור נוסף בבית-משפט זה, אלא שגם לגופם של דברים לא מצאתי עילה להתערב בהכרעתה של ערכאת הערעור. ההרתעה מפני ביצוען של עבירות מן הסוג בהן מדובר, הנושאות עמן ממד ביטחוני מובהק, כמו גם עברו הפלילי המכביד של המבקש – שכמתברר ריצה כבר שני עונשי מאסר בגין עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק – מחייבים כי העונש שנגזר לו הפעם הזו יהא משמעותי.

מטעם זה, אני דוחה את הבקשה.