רע"פ 6336/20 יחיאל טירם נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' בולוס ) מיום 10.8.2020 ב-עפ"ת 2420-08-20.

1.

בפסק הדין נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופטת ר' פרסון ) ב-תתע"א 9883-02-16, בגדרו נגזרו עליו פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים (בניכוי 30 ימי פסילה מנהלית), מאסר על תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך 3 שנים, פסילת רישיון על תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך 3 שנים וקנס על סך 1,000 ש"ח.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 19.2.2016 נהג המבקש ברכבו ועוכב לבדיקת שכרות במהלך אכיפת תנועה במחסום משטרתי. תחילה נבדק המבקש באמצעות מכשיר " נשיפון ", שהעיד על אינדיקציה לאלכוהול בגופו, בהמשך נערכה לו בדיקת מאפיינים שאותה עבר בהצלחה ולאחר מכן נבדק במכשיר " ינשוף ", בדיקה שבה נכשל לאחר שב תשעה

ניסיונות נפח הנשיפה לא הספיק לקבלת תוצאה. בדו"ח הפעולה המשטרתי צוין, בין היתר, כי מפיו של המבקש עלה ריח אלכוהול קל, כי בשלב מסוים הוא קילל ובעט ברכבו וכי לטענתו, שתה חצי כוס בירה.

על רקע זה יוחס למבקש סירוב למתן דגימה המקים חזקת שכרות והוגש נגדו כתב אישום שייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות – עבירה לפי סעיפים 62(3), 64ד(א) ו-64ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה ).

3.

בהליך שהתנהל בפני בית משפט השלום לתעבורה, כפר המבקש במיוחס לו וטען כי לא ניסה להכשיל את הבדיקה במתכוון וכי כישלון הבדיקה נעוץ בבעיה רפואית – קשיים בתפקוד הנשימה עקב פציעה ישנה מרסיסי קטיושות שחדרו לריאותיו.

4.

לאחר שנשמעו ראיות, זיכה בית משפט השלום את המבקש. בהכרעת הדין מיום 12.1.2020, נקבע כי לא הוכח מעל לכל ספק סביר כי המבקש הכשיל את הבדיקה במתכוון. בית המשפט קבע כי אף שלא הונחו לפניו המסמכים הרפואיים המעידים על מצבו של המבקש – בשל התנגדות המשיבה להגשתם שלא באמצעות עורכם – שוכנע כי יש בטענת המבקש לקיומן של בעיות רפואית, כדי להוסיף לספק הסביר כי מקור כישלון הבדיקה, בשל נפח נשימה לא מספיק, בסיבה מוצדקת ולא בפעולה מכוונת.

5.

המשיבה ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, וזה קיבל את הערעור והרשיע את המבקש. בפסק דינו מיום 25.3.2020, קבע בית המשפט כי הניסיונות הכושלים לביצוע הבדיקה, לצד אינדיקציות רבות המעידות כי המבקש נהג תחת השפעת אלכוהול, מקימים את חזקת השכרות וכי המבקש לא הצליח להפריך את החזקה, ועל כן יש להרשיעו.

6.

משכך, הוחזר הדיון לבית משפט השלום לצורך שמיעת הטיעונים לעונש ומתן גזר דין. לאחר שבחן את טיעוני הצדדים, קבע בית משפט השלום כי מתחם העונש ההולם את העבירה בה הורשע המבקש, כולל פסילת רישיון נהיגה לתקופה שבין 24 חודשים ועד 36 חודשים, לצד פסילת רישיון על תנאי, מאסר על תנאי וקנס. בהתחשב במכלול הנסיבות, ובכלל זה חומרת העבירה, חלוף הזמן מאז ביצועה, הרשעת המבקש בערעור על זיכויו, עברו התעבורתי שאינו מכביד ונסיבותיו האישיות, סבר בית המשפט כי לא ניתן לחרוג לקולא מעונש המינימום הקבוע בסעיף 39א לפקודה, העומד על 24 חודשי פסילה, אלא כי יש להעמיד את רכיב הפסילה על הרף התחתון של מתחם הענישה. לפיכך, נדון המבקש ל-24 חודשי פסילה ולרכיבי ענישה נוספים, כמפורט בפסקה 1 לעיל.

7.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על גזר הדין. בפסק דינו מיום 10.8.2020 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, משלא מצא כי נפל פגם בגזר הדין. בית המשפט עמד על הענישה המחמירה והמרתיעה שיש לנקוט בעבירת הנהיגה בשכרות, כפי שבאה לידי ביטוי הן בקביעת עונש מינימום בחוק והן בפסיקת בית משפט זה. בית המשפט הוסיף כי הלכה היא כי חריגה לקולא מעונש המינימום תעשה במשורה, וציין כי לא הוצגה כל ראייה לקיומן של נסיבות רפואיות קשות המצדיקות לחרוג מעונש המינימום – לא לפני בית משפט השלום, ולא בהודעת הערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

נימוקי הבקשה

8.

בקשת רשות הערעור ממוקדת בתקופת פסילת רישיון הנהיגה. לטענת המבקש עניינו מעלה סוגיה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור והיא כי בהעדר "רשימת חריגים או כללים ברורים בפסיקה" מתרוקנת מתוכן האפשרות לחרוג לקולא מפסילת המינימום שבסעיף 39א לפקודה.

בנוסף טען המבקש, כי בית משפט קמא שגה בכך שדחה את ערעורו על חומרת העונש. לשיטתו, קיימות בעניינו נסיבות חריגות אשר בגינן ראוי היה לסטות לקולא מעונש פסילת המינימום, זאת בשל חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה, הרשעתו לראשונה במסגרת ערעור, עבר תעבורתי שאינו מכביד (כאשר במשך ארבע השנים שבהן התנהל ההליך לא ביצע כל עבירה) וכן מצבו הרפואי. בכלל זה, טען המבקש כי לא ניתן משקל למצבו הרפואי כפי שהובא בפני בית משפט השלום, שהתייחס לכך בהכרעת דינו המזכה אך בהמשך התעלם מכך בגזר דינו בשעה שפסק דינו המרשיע של בית המשפט המחוזי כלל לא התייחס לנסיבה זו.

לבקשה שלפניי צירף המבקש חוות דעת רפואית חדשה מיום 26.8.2020, וטען כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא נתן בידו פרק זמן נוסף להגשת מסמכים רפואיים עדכניים וכי עלה בידו לעשות זאת כעת, משלא היה בידו מנוס מלבקש את עזרת מכריו במימון חוות דעת רפואית.

דיון והכרעה

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, משאין היא עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור. כידוע, אמות מידה אלו מתייחסות לקיומה של שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או לקיומו של חשש כי דחיית הבקשה תגרום לאי-צדק מהותי או לעיוות דין ( רע"פ 8380/19 ארזואן נ' מדינת ישראל (23.1.2020)). עילות אלו אינן מתקיימות במקרה זה.

10.

טענת המבקש באשר לצורך ברשימה ברורה של חריגים שבהתקיימם ניתן לחרוג לקולא מתקופת פסילת המינימום וכי בהעדר רשימה מסוג זה מתרוקנת מתוכן האפשרות לעשות כן, אינה מעלה שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. שכן, למעשה, מדובר בהכרעה פרטנית בה נשקלות נסיבות המקרה הייחודיות (רע"פ 3762/08 זנגינה נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (11.5.2008)). מכלול נסיבותיו של המבקש נשקל על ידי בית משפט השלום שהגיע לכלל מסקנה כי אין בהן כדי להצדיק חריגה מתקופת הפסילה המינימלית הקבועה בפקודה והטענה כי שיקול דעתו היה שגוי נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי ונדחתה על ידו.

יתר טענותיו של המבקש נוגעות לעניינו הפרטי ומכוונות כלפי חומרת עונשו. טענות מסוג זה יתקבלו ב"גלגול שלישי" במקרים חריגים בלבד, אשר ניכרת בהם סטייה מהותית ממדיניות הענישה המקובלת או הראויה בעבירות דומות (ראו, למשל: רע"פ 5034/18 סופיר נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (4.7.2018)). מקרה דנן, שבו נגזר על המבקש עונש פסילה ברף התחתון שבמתחם הענישה ההולם, והוא עונש הפסילה המינימלי הקבוע בפקודה, אינו נופל לגדרם של אותם מקרים חריגים.

11.

באשר לחוות הדעת הרפואית החדשה שצורפה לבקשה זו, ראוי היה להגיש בקשת רשות להוספת ראיה חדשה בטרם צירופה (רע"פ 4015/10 פלוני נ' מדינת ישראל (19.9.2010)). מכל מקום, גם לאחר עיון בה, הרי שבשים לב לחומרת העבירה ולמכלול השיקולים שעמדו לפני בית המשפט קמא, לא מצאתי כי יש באמור בה כדי להטות את הכף לעבר חריגה מפסילת המינימום הקבועה בפקודה (ראו והשוו: רע"פ 1952/13 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 18 (24.3.2013)).

12.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.