רע"פ 6338/99 ראובן בוחניק נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטים א' לרון, נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ) מיום 1.9.99 בתיק ע"פ 7204/99.

1.המבקש הורשע בגרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 בתאונת דרכים אשר התרחשה ב9.3.94-. התאונה ארעה כאשר המבקש נכנס לצומת ללא ציות לתמרור ב36- (תמרור מתן זכות קדימה, להלן: "התמרור") שהיה מוצב מימין בכוון נסיעתו, פגע ברכב שבא משמאלו שנדחף ופגע בהולך רגל, שעמד על אי תנועה מימין לצומת, וגרם למותו בו ביום.

2.בית המשפט קמא קבע כי הצבת התמרור היתה בלתי חוקית שכן העירייה לא הראתה כי נתקיימו הדרישות הקבועות בתקנה 18(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 ("תקנות התעבורה"). כנגזרת מקביעה זו קבע בית המשפט כי חלה תקנה 64(א) לתקנות התעבורה הקובעת כי כאשר מתקרבים לצומת מספר כלי רכב מצדדים שונים ייתן נוהג הרכב את זכות הקדימה לכלי הרכב שבאים מימין, היינו זכות הקדימה היתה לרכב המבקש. בנוסף, נקבע בבית משפט קמא כממצא עובדתי כי מהירות רכבו של המבקש לא היתה פחותה מ39.9- קמ"ש, וכי מהירות רכבו של הרכב המעורב לא עלתה על 60 קמ"ש (כאשר המהירות המרבית המותרת באזור התאונה היא 50 קמ"ש). למרות הממצאים האמורים הרשיע בית המשפט את המבקש בגרימת מוות ברשלנות, שכן מהירות הנסיעה שלו לא היתה סבירה לתוואי הדרך בה נסע (כניסה לצומת) ולתנאי הראות בה (שדה הראיה לפני הצומת חסום על ידי מבנה גדר וצמחיה), וכדברי בית המשפט קמא:

"בנסיבות כמתואר, אני קובעת שכל מהירות שאינה מאפשרת לו להאט כדי לבדוק אם מתקרבים כלי רכב לצומת או חוצים הולכי רגל, וכדי לקדם פני כל סכנה אפשרית ולמונעה - הנה מהירות בלתי סבירה."

(פסקה 9(יג) לפסק הדין)

בית המשפט אף דחה את הטענה שרשלנותו של הנהג המעורב ניתקה את הקשר הסיבתי בין רשלנותו של המבקש לגרימת המוות של הולך הרגל. שכן התנהגותו של המבקש הוותה גורם בלעדיו אין לתאונה, וכנהג סביר היה על המבקש לצפות שרכב יחצה את דרכו ואפילו במהירות גבוהה מהמותר וכן כי ימצאו הולכי רגל בצומת ו/או נוסעים ברכב העלולים להיפגע כתוצאה מרשלנותו.

3.בית משפט קמא דן את המבקש ל5- חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות; ל12- חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים; לפסילת רשיון ל7- שנים ולקנס בסך 4,500 ש"ח. על עונשים אלו הוטל עיכוב ביצוע הנמשך עד היום.

4.בית המשפט המחוזי לא התערב בממצאיו של בית המשפט קמא ודחה את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין, תוך שהוא מציין כי כניסת המבקש לצומת היתה, גם, בניגוד לתקנה 65 לתקנות התעבורה הקובעת כי לא יכנס נהג לצומת אלא אם ביכולתו להמשיך בנסיעתו ללא הפרעה גם אם התמרור (רמזור) מתיר כניסה לצומת. מקל וחומר, קבע בית המשפט, שכאשר אין בנמצא תמרור המתיר את כניסתו לצומת חובה על הנהג להיכנס לצומת באופן שלא יגרום לפגיעה בכלי רכב אחרים המתקרבים לצומת. ערעורו של המבקש על חומרת העונש התקבל בחלקו כך שתקופת שלילת הרשיון קוצרה ל4- שנים במקום 7 שנים.

5.בבקשתו טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהרשיעו על סמך תקנה 65 לתקנות התעבורה, שכן כיון שהצבת התמרור היתה בלתי חוקית התקנה החלה היא תקנה 64(א) לתקנות התעבורה הקובעת כי זכות הקדימה בצומת היא לרכב שבא מימין. יתירה מזו, טוען המבקש כי כיון שנקבע כי הצבת התמרור היתה בלתי חוקית יש לדון במקרה כאילו עסקינן בצומת ללא תמרורים, וקיימת חשיבות ציבורית רבה לקביעת אחריות נהגים בתאונה בצומת ללא תמרורים לאור תחולתה של תקנה 64(א) האמורה. עוד חוזר בפנינו המבקש על טענתו כי רשלנותו של הנהג המעורב (אשר נהג במהירות העולה על המהירות המותרת באזור) ניתקה את הקשר הסיבתי בין אופן נהיגתו של המבקש למותו של הולך הרגל. לחלופין, טוען המבקש כי אף אם יקבע כי נהג באופן רשלני הרי שאין לקבוע כי רשלנותו גרמה לתוצאה הקטלנית וניתן היה להרשיעו בנהיגה רשלנית ללא קשר לתוצאות התאונה. המבקש אף קובל על כך כי הנהג המעורב לא הועמד לדין למרות רשלנותו בעוד הוא הועמד לדין.

6.המדינה בתשובתה מתנגדת למתן זכות ערעור מן הטעם שהסוגיות אותם מעלה המבקש אין בהם כל חשיבות משפטית או ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור בערכאה שלישית. לטענתה, הכרעת הדין מושתתת על כך כי המבקש חרג ממידת הזהירות הנדרשת מנהג סביר הנכנס לצומת ומבחין בתמרור זכות קדימה, שכן בעת כניסת המבקש לצומת הוא כלל לא ידע שהתמרור בלתי חוקי. לענין ניתוק הקשר הסיבתי סומכת המדינה את ידה על האמור בפסק הדין של בית המשפט קמא בו נקבע כי רשלנותו של המבקש היא גורם בלעדיו אין והיה עליו לצפות כנהג סביר כי כלי רכב יחצה את הצומת במהירות העולה על המותר. כמו כן ציינה המדינה כי על המבקש הוטל עונש הנוטה לצד הקולא, נוכח חומרת העבירה ותוצאותיה הטראגיות.

7.לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפני ובטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. הכרעת הדין בשתי הערכאות מושתתת על כך כי המבקש לא נהג במהירות סבירה בנסיבות הענין ובכך התרשל. נהיגה במהירות סבירה היא כלל העובר כחוט השני בתקנות התעבורה (תקנה 51). נהיגה במהירות סבירה היא מושכלת יסוד של כל אוחז הגה. המהירות הסבירה אינה ניתנת להגדרה כמותית מראש (להבדיל מהמהירות המרבית המותרת), המהירות הסבירה נגזרת, בין היתר, מתנאי השטח, תנאי הראות, מזג האויר וכו'. לא דומה המהירות הסבירה ביום גשום למהירות הסבירה ביום בהיר, ולא דומה המהירות הסבירה בדרך עקלקלה למהירות הסבירה בדרך הישר. בעניננו קבע בית המשפט קמא כממצא עובדתי כי לאור שדה הראיה הקיים בצומת בה אירעה התאונה (שדה הראיה לפני הצומת חסום על ידי מבנה גדר וצמחיה), מהירות נסיעתו של המבקש לא היתה סבירה, זהו ממצא עובדתי שערכאת ערעור שלישית אינה צריכה לדון בו.

סוגיית ניתוק הקשר הסיבתי אינה מעוררת שאלות משפטיות חדשות אשר מצריכות בירור בערכאת ערעור שלישית. בית משפט זה קבע בעבר כי משחברו שני גורמים לתאונה אין זה משנה שהתנהגותו של אחד מהם היתה רק אחד הגורמים לתאונה, כל עוד היה זה גורם הכרחי, בלעדיו התאונה לא היתה מתרחשת. (ראו: ע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל פ"ד מ(3) 141).

בשולי הדברים אציין כי אכן קיימת תחושת אי נוחות על כך שהנהג המעורב בתאונה לא הועמד לדין, למרות שהממצאים העובדתיים מצביעים לכאורה, גם על רשלנות מצידו.

הבקשה נדחית, וצו עיכוב הביצוע על העונש מיום 30.9.99 מתבטל. המבקש יתייצב, ביום 14.11.99 עד השעה 08:30, לריצוי עבודות השירות במקום שנקבע לכך, ויפקיד עד מועד זה את רשיון הנהיגה שלו בבית משפט השלום באשקלון.