רע"פ 6349/10 ירון כהן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 39339-03-10, כבוד השופטים: צ' סגל- ס' נשיא, מ' דרורי ומ' יועד הכהן ), בו התקבל בחלקו ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (פ 1654/07 כבוד השופטת: ש' דותן- נשיאה ).

המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירות של ניכוי מס תשומות שלא כדין, עבירות של ניהול פנקסי חשבונות כוזבים, אי הגשת דוח במועד ואי ניכוי מס שנוכה במקור. על פי הנטען בכתב האישום, המבקש היה מנהל פעיל ושלט בשתי חברות שעסקו בביצוע עבודות עפר ופיתוח. בהמשך לכך, לשם הקטנות ההכנסות החייבות הן במס והן במע"מ של החברות, דיווח המבקש דיווחים כוזבים על הוצאות והכנסות של החברות. בנוסף, במועדים שונים המבקש יחד עם אדם אחר, לא העבירו דין וחשבון על הכנסות החברות וכן לא העבירו תשלומי מס הכנסה, אותם ניכו במקור לעובדי החברות.

ביום 24.2.2010 גזר בית משפט השלום על המבקש שמונה עשר חודשי מאסר; תשעה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 70,000 ש"ח. על גזר הדין ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר הקל בעונשו והעמידו על שישה עשר חודשי מאסר ואילו יתר רכיבי גזר הדין הותרו על כנם.

מכאן הבקשה שלפניי, אשר בגדרה טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי משהקל בעונשו בחודשיים בלבד ולא באופן משמעותי יותר, אשר יהלום את היקף הטעויות המספריות אשר נפלו בגזר הדין. כן טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי משהעניק משקל לכך שהוא לא הסיר את מחדל המס, וזאת למרות ששיקול זה הובא לחומרה על ידי הערכאה הדיונית. עוד לעניין זה, טוען המבקש, כי למרות ניסיונותיו לגייס את הכספים לשם הסרת המחדל, הדבר לא עלה בידו. בנוסף טוען המבקש, כי יש מקום להקל בעונשו ולהמירו לריצוי בדרך של עבודות שירות, לאור נסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות, וכן לאור תקופת הזמן הארוכה שחלפה מביצוע העבירות ואף משום שעונשו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות אלו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, לא מצאתי בבקשה כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. יתרה מכך, כל טענותיו של המבקש מכוונות כנגד חומרת העונש, הלכה היא, כי טענות אלו כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, למרות טענותיו של המבקש, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

מעבר לנדרש אוסיף, כי בית משפט זה שב ומדגיש את חומרתן הרבה של העבירות הכלכליות, ואת הצורך בענישה מרתיעה לגביהן, עמדתי על כך בע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל , פס' 8 לפסק הדין (לא פורסם, 19.4.2004):

"כאשר עסקינן בעברייני מס, עבירות כלכליות, עבירות מרמה וכדומה, שבהן העבריין מקווה להפיק רווח כספי רב, חשוב להטיל לצד הקנס גם עונש של מאסר בפועל למען ידע העבריין שאין החוטא יוצא נשכר. אם חשב לתומו שהסיכוי להפיק טובת הנאה כספית ניכרת מצדיק נטילת סיכון, שהרי גם אם יועמד לדין ויוטל עליו קנס, הוא צפוי גם לכך כי תישלל חירותו וגם יפסיד את הרווח המדומה, פרי הבאושים של המעשה העברייני".

אשר על כן, איני מוצא בטענותיו של המבקש אשר רובן ככולן, מכוונות כנגד חומרת העונש, עילה המצדיקה את התערבותה של ערכאה נוספת.

סוף דבר הבקשה נדחית.