רע"פ 6405/08 גבריאל עוברייני נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים, ניסיון להסעת שוהים בלתי חוקיים, הסעה במצב שאינו מבטיח את שלום הנוסעים והסעת נוסעים בשכר. בעקבות כך, נדון המבקש לחודשיים מאסר ושישה חודשי מאסר על-תנאי. בטרם נגזר העונש הונח בפני בית המשפט תסקיר בו המליץ שירות המבחן להימנע משליחת המבקש אל מאחורי סורג ובריח, זאת עקב אישיותו הלא בוגרת וההשלכות הקשות שיהיו לשהייתו בכלא. בית-המשפט ראה ליתן משקל לאמור בתסקיר, כמו גם לנסיבות חייו של המבקש והעובדה שהיה נתון במעצר בית מלא במשך שלושה חודשים, ועל כן הסתפק בעונש מתון ביותר.

2.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש, ותקופת מאסרו של המבקש הועמדה על ארבעה חודשים. בקבלו את הערעור ציין בית-המשפט, כי הוא מודע לאמור בתסקיר המבחן ולמצבו הרפואי המכביד של המבקש, אך מנגד לא ניתן להתעלם מחומרת מעשיו.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בנמקו זאת בכך שלא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות. לטענתו, מאסר בפועל, ולו לתקופה קצרה ביותר, עלול להחמיר את מצבו הנפשי.

4.

אין בידי להיעתר לבקשה. הלכה פסוקה היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לערעור שני למעט מקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)) , והדבר נכון גם במקרים בהם קיים פער בין העונש שנגזר בערכאה הדיונית לזה שנגזר בערעור (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.05) ). לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה על אותם חריגים המצדיקים ליבון בפני ערכאה שלישית, וככל שקיימות מגבלות רפואיות להן עלולות להיות השלכות לעניין ריצוי המאסר, מותר להניח כי שלטונות הכלא יתנו על כך את דעתן.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.