רע"פ 6413/07 אלי כרמי נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (להלן: "הפקודה"), נהיגה ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 10(א) לפקודה, שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970, נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודה, ונהיגה בשיכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודה. בעקבות הרשעתו, נגזרו למבקש שמונה חודשי מאסר, ארבעה חודשים נוספים על-תנאי, פסילת רישיון למשך חמש שנים וקנס בסך 2,000 ש"ח.

2.

המבקש ערער על גזר הדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שם טען כי בית-משפט השלום לא נתן משקל הולם להודאתו ולנסיבותיו האישיות, בהן העובדה שהוא מתעתד להקים משפחה, וכי אשתו נמצאת בחודשי הריון מתקדמים. טרם הכרעתו בערעור, הורה בית-המשפט המחוזי כי הממונה על עבודות שירות יבדוק את כשירותו של המבקש לשאת במאסר בדרך של עבודות שירות, אולם לבסוף החליט לדחות את הערעור, תוך שהוא קובע כי העונש שהושת על המבקש הולם את חומרת העבירות ואת נסיבותיו האישיות.

3.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער. בבקשתו הוא שב על אותם טעמים ששימשו אותו בפני בית-המשפט המחוזי. עוד נטען, כי העובדה שהוא נשלח לממונה על עבודות שירות נטעה בו תקווה שעונשו יופחת, ומשצפייתו נתבדתה, נגרם לו עיוות-דין.

4.

דין הבקשה להידחות, באשר היא אינה מגלה עילה למתן רשות לערער. בית-המשפט המחוזי ציין מפורשות כי המבקש נשלח לממונה על עבודות שירות "מבלי לטעת איזו ציפייה שהיא בלב [ המבקש ]" (עמוד 1 לפרוטוקול מיום 4.3.07). אכן, אפשר שבית-המשפט היה מיטיב לעשות לו הפנה את המבקש לממונה על עבודות השירות רק לאחר מתן פסק-דינו, אולם גם כאשר הדבר לא נעשה לא מצאתי כי היה כרוך בכך עיוות דין.

כך או כך, סוגיית עונשו של המבקש נדונה בידי שתי ערכאות, ונוכח עברו המכביד, התעבורתי והפלילי, ורשימת העבירות האחרונה בה הורשע בפרשה הנוכחית, שוב אין ספק כי בעונש שהושת עליו אין חומרה כלשהי.

הבקשה נדחית, ועימה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.