רע"פ 6431/12 אלעזר הרוש נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 18.06.2012 (ע"פ 929-02-12, כבוד הנשיאה ד' ברלינר , והשופטים ג' קרא ו-מ' סוקולוב ).

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה חבלנית על ידי שניים או יותר לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) ועבירה של פציעה כשהעבריין מזוין לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335(1) לחוק. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 19.11.2010, עת הסתיים אירוע משפחתי אותו חגג עומרי דוידיאן (להלן: המתלונן ), יצאו המתלונן ובני משפחתו לרחוב (להלן: המתלוננים ), כאשר הושלך לעברם בקבוק זכוכית שהתנפץ בסמוך למקום עמידתם. הבקבוק הושלך ממרפסת דירה בבעלותם של המבקש ושני נאשמים נוספים בכתב האישום, בה הם שהו באותה העת. בת משפחתו של המתלונן צעקה לכיוון המבקש שפעולתו ופעולת הנאשמים האחרים מסוכנת. הנאשמים בכתב האישום ובכללם המבקש ירדו לרחוב כשהם מצוידים בשברי זכוכית, סכינים ואלות והחלו לתקוף את המתלוננים. כתוצאה מהתקיפה נגרמו לחלק מהמתלוננים פגיעות גוף ובכללן חבלות ראש ושברים. אחד המתלוננים נזקק לניתוח שנערך תחת הרדמה כללית.

ביום 5.10.2011 הרשיע בית משפט השלום בתל אביב-יפו את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום (ת"פ 53119-11-10, כבוד השופט מ' לנדמן ). בית המשפט שוכנע מעל לכל ספק סביר כי המבקש נטל חלק באירוע האלים מתחילתו ועד סופו. זאת, עקב זיהויו במסדר זיהוי על ידי אחד המתלוננים אשר חזר על זיהוי זה בעדותו שנמצאה אמינה ועקבית. כמו כן, זוהה המבקש במסדר זיהוי על ידי מתלונן נוסף. על אף חזרתו של מתלונן זה מזיהויו בעדותו, העדיף בית משפט השלום את הזיהוי הראשוני כיוון שהסיק כי עולה מעדותו שהוא חושש וכי דבריו על דוכן העדים אינם אמת. בשלוש הזדמנויות שונות, מתלונן שלישי סיפר כי ראה את המבקש לקראת תום האירוע אוחז סכין שחורה נוטפת דם ורץ עמה במעלה המדרגות. אומנם העד חזר בו אף הוא מדבריו אלו בעדותו, אך בית המשפט העדיף את דבריו בהודעתו. זאת, כיוון שבית במשפט מצא שהעד מנסה לסגת מדבריו כדי לא "להסתבך" עם הנאשמים בכתב האישום. בית המשפט ציין שתי עדויות נוספות: אחת, לה לא נתן בית המשפט משקל ממשי כיוון שמצא שאינה מוסיפה על העדות שקדמה לה ועל כן ישנה חשש כי אינה עצמאית. שנייה, עדות לה לא נתן בית המשפט משקל כלל כיוון שחשש שהעדה מייחסת מעשים למבקש באופן כוללני, עקב נוכחותו בזירת האירוע, ואינה מצביעה על מעורבותו בצורה פרטנית. עוד מצא בית המשפט כי התנהגות המבקש תומכת בראיות התביעה. זאת, עקב בחירתו לשמור על זכות השתיקה ללא נימוק סביר וגרסתו לאירועים כפי שהוצגה, אותה דחה בית המשפט מכל וכל.

ביום 5.7.2012 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של 54 חודשי מאסר בפועל ועשרה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים. בית המשפט ציין כי עבירות האלימות הסתמית על רקע של מה בכך, הן מהחמורות ביותר שקיימות, ויש לתת משקל ניכר בענישה לסלידה של החברה מעבירות אלו. לעניין השותפות בביצוע עבירה, בית המשפט קבע כי בנסיבות מקרה זה החבורה היא שהעניקה את הכוח ליחידים לרדת ולבצע את מעשה האלימות, וכי ללא הקבוצה ייתכן וכל האירוע לא היה מתרחש. בית המשפט ציין כי אין לזקוף לחובתו של המבקש את ניהול הליך ההוכחות, אולם כן יש לזקוף את העובדה כי למבקש עבר פלילי משמעותי. לבסוף, קבע בית המשפט כי אין לאבחן בין הנאשמים בכתב האישום ככל שהדבר נוגע למעורבותם בביצוע העבירות.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בית המשפט המחוזי ציין כי פסק הדין של בית המשפט השלום מנומק ונקבעו בו ממצאי אמינות זהירים ביותר כאשר כל בדל ראייה שניתן היה לפרשו לטובת המבקש, פורש כך. בית המשפט המחוזי חזר על מרבית הקביעות הנוגעות לעדויות ולמהימנות העדים ומצא כי אין להתערב בהן. בית המשפט המחוזי מצא כי הסברו של המבקש לעניין שתיקתו במשטרה "אינו מחזיק מים". בנושא גזר הדין, בית המשפט המחוזי לא מצא מקום להתערב בענישה שנקבעה. זאת, משום שמצא כי על פי כל הראיות המבקש נטל חלק מאסיבי בתקיפה וכן לא נשמעו לגביו נסיבות מקלות. בית המשפט ציין כי העונש שנקבע, אף אם הוא נוטה לחומרה, אינו בלתי מידתי והוא מבטא את חומרת המעשים שביצע המבקש.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש כי היא מעלה סוגיה המצדיקה מתן רשות ערעור והיא העובדה כי לגרסתו בית המשפט לא שקל תרחישים חלופיים אפשריים אשר נתמכים בעובדות האירוע. לטענתו היה על בית המשפט לשקול תרחישים שכאלו אף אם לא הוצגו על ידו . לטעמו, סוגיית שקילת תרחישים נוספים על ידי בית המשפט, על אף שלא הוצגו, אינה מובהרת דיה. לגופם של דברים, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהרשיע אותו

על סמך העדויות הקיימות שאינן מצביעות בהכרח על מעורבותו באירוע מתחילתו ועד סופו. לעניין שמירתו על זכות השתיקה במהלך חקירתו במשטרה טוען המבקש כי לא אמר דבר כדי לא להפליל את חבריו.

לעניין גזר הדין, טוען המבקש כי מדובר בעונש החורג ממדיניות הענישה המקובלת. בהקשר זה מציין המבקש כי במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי ציינה באת כוח המשיבה כי היא תהיה מוכנה להסכים להפחתה של שישה חודשים בעונשו של המבקש. זאת, עקב פס"ד שניתן בעניין שותף נוסף לאירוע ובו הפחית בית המשפט המחוזי בערעור שישה חודשי מאסר (ע"פ 36600-01-12 חג'אני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 04.04.2012) (להלן: פרשת חג'אני ) לדידו, הצעת המשיבה הייתה ללא כל התניה ובית המשפט המחוזי דחק בה להתנות את ההפחתה בכך שהמבקש יחזור בו מערעורו על הכרעת הדין.

מנגד, המשיבה טוענת כי אין להעניק רשות ערעור במקרה זה שכן המבקש לא העלה כל שאלה משפטית החורגת מעניינו הפרטני וכל עניינו מכוון נגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. לטענתה, כוונת בקשתו של המערער היא לקעקע את קביעות המהימנות בהכרעת הדין, אשר נבדקו ואושרו על ידי בית המשפט המחוזי. אף לגופם של דברים טוענת המשיבה כי דין הבקשה להדחות. זאת, משום שלדידה המבקש בורר משפטים מתוך העדויות ואין ביכולתו לערער את מסקנות בית המשפט שהתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים. לטענתה, גרסת המבקש לאירועים דלה ובלתי אמינה. עוד טוענת המשיבה כי המסקנות אליהן הגיע בית משפט השלום נוכח קביעותיו העובדתיות, הן חד משמעיות במובן זה שלא ניתן לשקול לצידן התקיימות תרחיש אפשרי אחר זולת התרחיש המרשיע.

באשר לגזר הדין, המשיבה סוברת כי טענות לעניין חומרת העונש אינן מצדיקות בקשת רשות ערעור וכי ממילא אין מקום להתערב בעונש במקרה זה. לטענתה, העונש שהושת על המבקש הולם את חומרת העבירות שבהן הורשע ונסיבות ביצוען. לעניין הצעתה להפחתת העונש בשישה חודשים טוענת המשיבה כי ההצעה הוצעה בכפוף למחיקת הערעור על הכרעת הדין.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, המבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה, ואך מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות. אין לקבל את טענתו של המערער לפיה בית המשפט השלום לא דן בתרחישים חלופיים ועל כן פסק דינו סותר את פסיקת בית משפט זה. מקריאת פסק הדין של בית משפט השלום ניתן להתרשם מפסק דין מקיף ומנומק, אשר שקל את כלל האפשרויות וכאשר היה בידיו ספק באשר לאמינות עדות זו או אחרת, פסק לטובת המבקש. פסק הדין מניח את התשתית העובדתית לבנה אחר לבנה ומסיק את מסקנותיו בזהירות רבה. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מן הראיות ומן העדים שהופיעו בפניה (ראו ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 205 (2002)). הלכה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. גם במקרה שלפנינו, לא ראיתי מקום לסטות מהלכה זו ולהתערב בקביעותיו של בית משפט השלום.

בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף כי אף לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. זאת, שכן לא מצאתי אפשרויות סבירות נוספות שלא נשקלו על ידי בית משפט השלום. בית משפט השלום קבע, כעניין שבעובדה, כי המבקש ביצע פעולות אקטיביות וחלקו באירוע היה משמעותי מתחילתו ועד סופו. בית משפט השלום בחן את התרחיש אותו מציג המבקש לפיו הוא לא נטל חלק בכל האירוע האלים ומצא כי אפשרות זו שגויה. בית המשפט המחוזי קבע כי די בעדים עליהם ביסס בית משפט השלום את מסקנתו כדי לבסס את ממצאיו ובמסקנתו זו לא מצאתי מקום להתערב.

בכל הנוגע לערעור על גזר הדין, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בענייננו, לא מדובר בעונש החורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה. לעניין טענת המבקש לפיה יש להפחית מעונשו שישה חודשים כפי שאירע בפרשת חג'אני , דין טענה זו להדחות. עיינתי בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי ולא מצאתי אחיזה לטענתו של המבקש לפיה המשיבה לא התנתה הצעתה זו בחזרתו מהערעור. יש לציין כי אף המבקש בעצמו מציין בכתבי טענותיו כי אין טענה זו משתקפת בפרוטוקול (פסקה 10 לבקשת רשות הערעור). בית המשפט המחוזי ציין בפרשת

חג'אני זו כי "ככל שהדברים אמורים בהכרעת הדין צדק בכך בית-משפט קמא. גם המערער קיבל זאת, שעל כן חזר בו מהערעור על הכרעת הדין". לאחר המבקש בחר שלא לחזור בו מערעורו הרי שבחר שלא לקבל את הצעתה של המדינה. לפיכך, לא ניתן ללמוד מנסיבות פרשת חג'אני לענייננו.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.