רע"פ 6480/08 מיכאל סובלוב נ. מדינת ישראל

נגד המבקש הוגש בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ' 2830/06) כתב אישום בגין עבירה של פריצה לרכב בכוונה לבצע גניבה, לפי ס' 413ו' סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של חבלה במזיד ברכב, לפי סעיף 413ה' לחוק העונשין; עבירה של גניבה מרכב, לפי סעיף 413ד'(א) לחוק העונשין; ובעבירה של החזקת נכס חשוד לפי סעיף 413 לחוק העונשין.

כתב האישום הקיף שני אירועים. הראשון מיום 12.2.2005 בו התפרץ המבקש לרכב תוך שבירת השמשה באמצעות מברג וגנב מתוכו מכשיר רדיו דיסק. השני מיום 15.4.2005 עת נתפס המבקש כשבידיו זוג אופניים ללא שיכול היה להראות שהשיג את החזקה בהם כדין.

ביום 26.9.2006 הרשיע בית משפט השלום את המבקש על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו. מתן גזר הדין נדחה לצורך קבלת תסקיר משירות המבחן בעניינו.

גזר הדין ניתן לבסוף ביום 7.3.2007 לאחר שהמבקש היה במעקב של שירות המבחן והוגשו בעניינו שני תסקירים לבית משפט השלום. התסקירים היו חיוביים בעיקרם ואף כללו המלצה חיובית בעניינו, על עונש שיאפשר את המשך הפיקוח במסגרת שירות המבחן. על אף זאת, החליט בית משפט השלום שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן והשית על המבקש את העונשים הבאים: הפעלת מאסר על תנאי של 18 חודשים שעמד נגד המבקש; 8 חודשי מאסר בגין העבירות דנן כאשר מהם 4 במצטבר ל-18 חודשי המאסר שהופעלו, כך שסך הכול ירצה המבקש 22 חודשי מאסר הפועל; 9 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור המבקש עבירות נגד רכוש מסוג פשע לרבות ניסיון; ו-6 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור המבקש עבירות נגד רכוש מסוג עוון לרבות ניסיון.

בית משפט השלום פרס בגזר הדין בהרחבה את השיקולים שהנחו אותו בקביעת העונש. מצד השיקולים לקולא ציין בית המשפט את הודאתו של המבקש שחסכה את ההתדיינות המשפטית, את חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות ואת הממצאים החיוביים בתסקיר שירות המבחן. כן צוינה מחלתו של המבקש. מנגד, בצד השיקולים לחומרה ציין בית המשפט את עצם העבירות החמורות שביצע המבקש, את מועד ביצוען אך כחודש לאחר ששוחרר ממאסר קודם בגין עבירות קודמות וכאשר תלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי בגין הרשעתו הקודמת ואינדיקציות שליליות מסוימות שהיו בכל זאת בתסקיר שירות המבחן ובהן עזיבתו את המחלקה האישפוזית לגמילה מסמים, אליה נכנס מיוזמתו, לאחר זמן קצר וטרם השלמת הטיפול. מכל אלה הכריע בית המשפט כי נוטה הכף לכיוונם של השיקולים לחומרה וכי בנסיבות העניין לא סרה הסכנה מן הציבור כי המבקש יחזור לסורו. אף במחלתו של המבקש לא ראה הוא משום להכריע את הכף משמחלה זו לא מנעה ממנו את ביצוע העבירות. על כן, קבע בית המשפט את עונשו של המבקש כפי שפורט לעיל.

המבקש ערער על חומרת העונש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70599/07) וביקש כי תבוטל הפעלת עונש המאסר על תנאי שהוטל על המבקש וכי תנאי זה יוארך. נימוקי הערעור נשענו בעיקרם על התסקירים החיוביים שהוגשו בעניינו של המבקש המשקפים את הליך השיקום שהחל הוא לעבור, על חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות בהן הורשע אשר במהלכו לא ביצע המבקש עבירות נוספות, ועל מחלתו הקשה של המבקש אשר הינו נשא נגיף האיידס והחשש שמא זה יוציא את ימיו מאחורי סוגר ובריח.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ד' ברלינר , כבוד סגן הנשיא ז' במר וכבוד השופט ג' קרא ), לאחר שחזר ובחן את נסיבות העבירות שבוצעו, את עברו הפלילי של המבקש ונסיבותיו האישיות ואת תסקירי המבחן שהוגשו בעניינו, דחה ברובו את הערעור וקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום להפעיל את התנאי וכי לא נתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכתו. יחד עם זאת לאור האינדיקציה החיובית בכך שהמבקש החל לימודים באוניברסיטה והתמיד בכך ולאור מחלתו, בחר בית המשפט להקל מעט מעונשו ולקבוע כי המאסר בפועל שקבע בית משפט השלום ירוצה כולו בחופף למאסר על תנאי שהופעל, כך שהמבקש ירצה עונש כולל של 18 חודשי מאסר בפועל במקום 22 החודשים שהטיל עליו בית משפט השלום. יתר רכיבי העונש נותרו על כנם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. בגדר הבקשה מבהיר בא כוח המבקש כי הוא מודע לכך שאין המקרה מעלה סוגיה משפטית בעלת חשיבות בהתאם להלכה שנקבעה בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, אולם לשיטתו מעלה המקרה סוגיה מצפונית קשה בשל נסיבותיו האישיות והרפואיות של המבקש המצדיקה היענות לבקשה ולערעור חרף זאת. עיקר טענות בא כוח המבקש נשענות על מצבו הבריאותי הקשה אשר לטענתו מוביל לכך שהותרת העונש על כנו משמעה כי המבקש יבלה את שארית חייו בין כותלי הכלא, עונש שהינו חמור וקיצוני ואינו מידתי לעבירות בהן הורשע. בא כוח המבקש אף מצביע על ההמלצות החיוביות בעיקרן של שירות המבחן בפני בית משפט שלום ועל המשך התנהלותו החיובית של המבקש כפי שבאה היא לידי ביטוי בבדיקות הסמים שערך ואשר היו נקיות כולן, בלימודיו באוניברסיטה ובכך שקיבל עבודה יציבה בה הוא מתמיד. לשיטתו, שגה בית המשפט משלא נתן משקל ראוי להליך השיקום שעבר ועובר המבקש אשר משתף פעולה עם שירות המבחן, לעובדה כי מאז העבירות נשוא העניין דנן חלפו כבר שנים ללא שביצע המבקש עבירות נוספות וליתר הנסיבות.

מנגד, טוענת באת כוח המדינה כי העונש שהוטל על המבקש הינו סביר בנסיבות העניין וכי אין מקרה זה בא בגדר המקרים החריגים בהם עקרון הצדק מחייב מתן רשות ערעור לעניין חומרת העונש. בפרט, מציינת באת כוח המשיבה את הנסיבות המחמירות בעניין, את העובדה שעבירות אלו בוצעו זמן קצר ביותר לאחר שהמבקש שוחרר ממאסר שריצה בגין עבירות זהות ובעת שמאסר על תנאי היה תלוי ועומד כנגדו. מכך מבקשת היא להסיק כי בדין קבעו בתי המשפט הקודמים שלא ניתן לומר כי סרה מסוכנותו של המבקש לציבור. בעניין הליך השיקום שעובר המבקש נטען כי תסקירי שירות המבחן בעניינו ובמיוחד זה שהוגש בבית המשפט המחוזי אינם תומכים במלואם בטענה זו וכי עולה מהם שהמבקש ניתק את הקשר עם שירות המבחן. אף בעניין מחלתו טוענת באת כוחה משיבה כי אין בתעודה הרפואית בכדי ללמד שימי המבקש ספורים כפי שמבקש הוא לטעון. משכך, ואף שמוסכם על המשיבה כי מדובר בעונש כבד, מבקשת היא שלא להיעתר לבקשת רשות הערעור.

לאחר שעניינתי בבקשה על נספחיה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה ((ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). עם זאת מקובל הוא כי ישנם מקרים חריגים ביותר בהם מחייבת תחושת הצדק של השופט לחרוג מכלל זה (ראו למשל, רע"פ 4732/02 סורפין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.11.2002)). לאחר שבחנתי את נסיבות העניין שלפני הגעתי למסקנה כי על אף מחלתו הקשה והליך השיקום שהחל המבקש אין מקרה זה ממין מקרים נדירים אלו.

אין ספק כי בנסיבות המקרה, לאור מחלתו הקשה של המבקש ולאור הסימנים החיוביים העולים מהתנהלותו מאז מועד ביצוע העבירות דנן, הנטייה הראשונית היא להיעתר לבקשת רשות הערעור ולהקל בעונשו של המבקש. אולם, המשך העיון בתיק ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי מעלה כי לצד שיקולים אלו הבאים לטובת המבקש מצויים אף שיקולים כבדי משקל כנגדו. במיוחד המ דובר

בחומרת העבירות שבוצעו בצירוף עברו הפלילי של המבקש ונסיבות ביצוע העבירות שבוצעו זמן קצר ביותר לאחר ששוחרר ממאסר שריצה בגין עבירות דומות וכשהיה תלוי נגדו עונש מאסר על תנאי. עברו המכביד של המבקש מעלה אף את החשש כי לא יצלח הליך השיקום אשר בו החל ומדגיש ביתר שאת את אותם חששות העולים מקריאת תסקיר המבחן ומשיתוף הפעולה החלקי של המבקש עם שירות המבחן. בנסיבות אלו, על אף הנסיבות האחרות שפורטו, אין מקום להתערב בקביעת בית משפט השלום בה תמך אף בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן לקבוע כי התקיימו בענייננו הנסיבות המיוחדות הנדרשות על מנת להאריך את תקופת התנאי חלף הפעלתו. בית המשפט המחוזי הקל כבר בענשו של המבקש במובן זה שקבע כי ירצה בפועל אך את תקופת המאסר על תנאי שהופעל נגדו וכי יתר עונש המאסר בפועל ירוצה בחופף לתקופה זו. אין מקום להתערבות נוספת של ערכאה זו.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 24.7.2008, בדבר עיכוב ביצוע עונש המאסר, מבוטלת בזה. על המבקש להתייצב ביום 23.11.2008 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.