רע"פ 6489/07 שלמה גואטה נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה מחוז צפון

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בבית שאן (ת"פ 310/03) בגין ארבע עבירות של ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר, לפי סעיפים 145(א), 204(א), (ב) ו-(ג), 208 ו-218 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ח-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה ), ושלוש עבירות של הפרת צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה.

לפי המתואר בכתב האישום, המבקש ביצע עבודות בנייה בקרקע ציבורית בחוף לבנון שבצפון מזרח הכנרת והשתמש במבנים שנבנו, כל זאת ללא היתר כדין ותוך הפרה של צווי הריסה שיפוטיים.

לאחר שהגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו הודה המבקש בכתב האישום ובכתב אישום נוסף בגין אותן העבירות (ת"פ 541/03) שצורף לדיון, הרשיע בית משפט השלום ביום 13.4.2005 את המבקש בעבירות שיוחסו לו. ביום 18.1.2006 גזר עליו בית המשפט עונש של שישה חודשי מאסר בפועל, שמונה עשרה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור בתוך שלוש שנים עבירה על סעיפים 204, 205, 210, 237 או 240 לחוק התכנון והבנייה, וקנס בסך 120,000 ש"ח או 20 חודשי מאסר תמורתו. כן הורה בית המשפט כי הנאשם יחתום על התחייבות כספית בסך 500,000 ש"ח להימנע מלעבור במשך שלוש שנים את העבירות האמורות וציווה על הריסתם של המבנים נשוא הדיון, לא יאוחר מיום 1.6.2006.

על פסק-דינו של בית משפט השלום הגישו, הן המבקש והן המשיבה, ערעורים לבית המשפט המחוזי בנצרת.

ביום 30.5.2006 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא י' כהן והשופטים א' אברהם ו א' הלמן ) את ערעורה של המשיבה וקיבל ערעורו של המבקש, באופן שנקבע שעונש המאסר שהוטל עליו ירוצה בעבודות שירות. כן נתן בית המשפט למבקש ארכה של שנה בטרם יבוצע צו ההריסה, כדי לאפשר לו להמציא את ההיתרים והאישורים הנדרשים.

משלא עלה בידי המבקש להשיג את ההיתרים הנדרשים, הגיש המבקש ביום 14.5.2007 בקשה לבית המשפט המחוזי בנצרת להארכת המועד שנקבע בפסק דינו מיום 30.5.2006.

בהחלטתו מיום 3.7.2007 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ז' הווארי , ג' (דה-ליאו) לוי ו א' הלמן ) את הבקשה, בציינו כי המבקש קיבל ארכות ממושכות לביצוע צווי ההריסה וכי לא שוכנע שהמבקש פעל בנמרצות להכשרת הבניה.

על החלטתו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור, היא הבקשה שבפניי, אשר במסגרתה טוען הוא, כי פעל כמתחייב ממנו ועשה את כל הפעולות הנדרשות בכדי לקבל את ההיתרים הנדרשים.

מנגד, טוענת המשיבה, כי המבקש ביצע במשך שנים שורה ארוכה של עבירות בניה חמורות ביותר ורבות, אשר אין להתעלם מהן בעת שנשקלת הבקשה למתן ארכה נוספת. כן טוענת המשיבה, כי יש אינטרס ציבורי מהמדרגה הראשונה לפנות את המבנים הרבים שהקים המבקש במקרקעין על מנת להחזיר את החוף לציבור ולאפשר נגישות חופשית של הציבור לחוף הפתוח.

דין בקשת רשות הערעור להדחות.

עניינו של המבקש נידון כבר בפני שתי ערכאות – בית משפט השלום אשר הורה על ביצוע צו ההריסה לא יאוחר מיום 1.6.2006 ובית המשפט המחוזי אשר נתן למבקש ארכה של שנה לביצוע הצו. כעת עותר המבקש כי בית משפט זה ישוב וישקול את הארכת התקופה שהוקצבה לו בטרם יבצע את הצו. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת היא למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להדחות אף לגופו של עניין. מדובר

בענייננו בבניה שנעשתה ללא היתר על קרקע ציבורית לחוף הכנרת, כאשר המבקש עושה דין לעצמו ומנצל את חולשת הרשויות באמצעות ניסיון לקביעת עובדות בשטח (לרקע המשפטי של הפרשה ראו בג"צ 3756/93 גואטה נ' המועצה האזורית גולן (לא פורסם) (1994)). במשך יותר מעשור הוצאו כנגד המבנים נשוא הדיון שוב ושוב צווי הריסה שיפוטיים (ת"פ 737/92, ת"פ 592/93, ת"פ 162/95, ת"פ 4169/97, ות"פ 1914/99), ללא הואיל, כאשר המבקש אף מוסיף ובונה ומרחיב את הבנייה אותה צווה להרוס. בנסיבות אלו, איני מוצא מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה האיזון הראוי בין צרכי הפרט והאינטרס הציבורי מורה על כך שלא תינתן ארכה נוספת לביצוע צו ההריסה (ראו רע"פ 3146/07 ג'דיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2007).

אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להדחות.

החלטתי מיום 2.8.2007, בעניין עיכוב ביצוע צו ההריסה, מבוטלת בזאת.