רע"פ 6503/07 אחמד כיאל נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בחיפה הרשיע את המבקש בגדרו של הסדר-טיעון, בתקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים, עבירות לפי סעיפים 380 ו-379 בשילוב עם סעיף 382(ג), וכן סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי במספר מועדים איים המבקש על אשתו ותקף אותה תוך שהוא גורם לה חבלות רבות בפניה. בעקבות הרשעתו, נדון המבקש לעשרה חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 5,000 ש"ח.

2.

המשיבה ערערה על קולת העונש לפני בית-המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערעור לאחר שמצא כי העונש שהשיתה הערכאה הדיונית סוטה במידה ניכרת מרמת הענישה הנוהגת. תקופת המאסר בפועל הועמדה אפוא על 15 חודשים, המאסר על-תנאי נותר על כנו, ובוטל הקנס שהושת על המבקש.

3.

בבקשתו ליתן לו רשות לערער טען המבקש, כי יש להעדיף בעניינו את שיקולי השיקום על-פני שיקולי הרתעה וגמול. עוד נטען, כי יש ליתן משקל להחלטתה של אשתו לסלוח לו ולבקשתה להימנע מכליאתו. לבסוף, נטען כי בית-המשפט המחוזי החמיר עם המבקש יותר ממה שעתרה לו המשיבה.

4.

דין הבקשה להידחות. ככלל, סוגיית העונש אינה מקימה עילה לקיומו של דיון נוסף בפני ערכאה שלישית (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)) , ואף שלכלל זה נקבעו חריגים, לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם. המבקש נהג באשתו באלימות רבה, וגם אם היא מחלה לו, לא ניתן לעבור על מעשיו לסדר היום. נהפוך הוא, אותה מחילה היא בעיני מקרה נוסף בו מוצאת את עצמה קרבן אלימות נתונה בין הפטיש לסדן – בין הרצון לגמול לתוקף כגמולו, לרצון לשמור על התא המשפחתי. לבטים אלה אינם יכולים לשמש בידי העבריין עילה להקלה בעונשו, ואני תוהה אם לא מתחייב להסיק מכך מסקנה הפוכה.

הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.