רע"פ 6519/98 וייס מרדכי נ. מדינת ישראל

1.המבקש הואשם בבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו בעבירה של אי ציות לחץ המצוין על הכביש בצומת המחולק לנתיבים (עבירה על תקנה 36(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א1961- (להלן: תקנות התעבורה)). בית המשפט הרשיע את המבקש. טענתו של המבקש בדבר פגמים שנפלו בזימונו לדיון, נדחתה בגין שיהוי בהצגתה. גם ניסיונו של המבקש להוכיח שהתמרור בגינו הורשע אינו חוקי, לא צלח. בעניין זה זימן המבקש לעדות את מנהל מדור סימון כבישים בעיריית תל-אביב וזה הגיש כראיה את מפת סימון הצומת. בית המשפט קבע כי העד אותו זימן המבקש נמצא בתפקידו זמן קצר בלבד ואינו יכול להעיד על שהתרחש טרם כניסתו לתפקיד. נקבע, כי על מנת להוכיח את אי חוקיותו של התמרור היה על המבקש להזמין לעדות נציג מטעם רשות התמרור המרכזית ולא ניתן היה להסתפק בעדותו של ראש מדור סימון שהוא בגדר רשות מבצעת. עוד נקבע, כי על מנת להרים את נטל הראיה היה על המבקש להוכיח כי אצל רשות התמרור המרכזית אין נתונים לגבי סימון הנתיבים בצומת במועד ביצוע העבירה. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי לא היה די בעד שזומן וכי המבקש לא הרים את נטל הראיה להוכחת אי חוקיות התמרור כנדרש בתקנה 22(א) לתקנות התעבורה. המבקש הורשע ונגזר עליו קנס בסך 600 ש"ח.

2.ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (ע"פ 100/98) נדחה. בית המשפט (הנשיא מ' אילן) אימץ את מסקנת הערכאה הראשונה לפיה לא עמד המבקש בנטל הרובץ עליו לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה ולא הוכיח את אי חוקיות התמרור. בהתאם, נדחה ערעורו של המבקש אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

3.בפני בקשת רשות ערעור המופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשתו חוזר המבקש ומעלה שורה של טענות הנסובות סביב שאלת אי חוקתיותו של התמרור והוכחתה. המבקש שב וטוען כי עשה את שנדרש וסביר בנסיבות העניין על מנת להוכיח כי לא היתה בידי רשות הרישוי תכנית כדין שמכוחה סומן התמרור. נטען, כי לצורך הוכחת אי חוקיות התמרור די היה בעדות אותה הביא המבקש. המבקש מוסיף וטוען כי בקשתו מצדיקה דיון בערכאה שלישית לאור השאלה העקרונית אותה היא מעלה - שאלת נטל הראייה הנדרש מנאשם על מנת לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 22(א) לתקנות התעבורה. המבקש מוסיף וטוען כי קיימת פסיקה סותרת בסוגייה זו וכי יש צורך שהעניין יוכרע בבית משפט זה.

4.המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. בתשובתה היא מדגישה, כי לא מתעוררת במקרה זה כל שאלה המצדיקה דיון בערכאה שלישית. נטען, כי ההלכה בעניין נטל ההוכחה הנדרש מכוח תקנה 22(א) ידועה ומעוגנת היטב וכי הערכאות קמא יישמו כדין הלכה זו. עוד נטען, כי גם לגופו של עניין צדקו הערכאות קמא שכן לא ניתן היה להסתפק בעדותו של מנהל מדור סימון, המהווה רשות מבצעת, לצורך סתירת חזקת חוקתיותו של התמרור. בעקבות תגובתה של המשיבה הגיש בא כוחו של המבקש (שנשכר לאחר הגשת הבקשה) בקשה להתיר לו להגיב על תשובת המשיבה.

5.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להדחות. רשות ערעור אינה ניתנת אלא במקרים חריגים שעניינם חורג מהסכסוך הקונקרטי בין הצדדים ומעלה שאלה משפטית, חוקתית או ציבורית בעלת השלכות רחבות (וראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). למרות ניסיונו של המבקש להציג את בקשתו ככזו המעלה שאלה רחבה, אין בה אלא את נסיבותיו של המקרה הקונקרטי. כל עניינה של הבקשה הוא בשאלה האם הרים המבקש את הנטל הנדרש לצורך הוכחת אי חוקתיותו של תמרור כאמור בתקנה 22(א) לתקנות התעבורה. שאלה זו, היא שאלה עובדתית שהוכרעה לגופה על ידי הערכאות קמא. אין בה כדי להצדיק דיון של ערכאה שלישית בעניין. במצב דברים זה לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשת בא כוח המבקש להגיב על תשובת המשיבה.

הבקשה נדחית.