החלטה3 עמודיםנכלל בחיפוש

רע"פ 656/10 אמז'אד טלאלקה נ. מדינת ישראל

ניתן ביום

בקצרה

תעבורה · ערעור על חומרת עונש מאסר בגין הפקרה לאחר פגיעה ונהיגה בחוסר זהירותבקשת רשות ערעור על גזר דין של בית המשפט המחוזי בערעור על גזר דין של בית משפט השלום לתעבורה

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

בקשת רשות ערעור שנדונה בעניינו של נאשם שהורשע בהפקרה לאחר פגיעה ובנהיגה בחוסר זהירות וגזר דינו הופחת על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון קבע כי אין מעניקים רשות ערעור שני אלא בטענה בעלת חשיבות כללית, וכי טענות לחומרת עונש אינן מקימות עילה אלא בסטייה ניכרת ממדיניות הענישה. הבקשה נדחתה, והמבקש הופנה לריצוי עונשו.

העובדות

המבקש הורשע על פי הודאתו בהפקרה לאחר פגיעה ובנהיגה בחוסר זהירות שגרמה נזק לאדם ולרכוש, לאחר שפגע ברכב שנסע לפניו והסיט את רכבו לנתיב הנגדי. לאחר התאונה נמלט מזירת התאונה והסגיר עצמו שעות אחר כך. בית המשפט לתעבורה גזר 12 חודשי מאסר בפועל ופסילה ל-40 חודשים, והמחוזי הפחית את המאסר לתשעה חודשים.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם יש מקום ליתן רשות ערעור שני בטענות לחומרת העונש?
  2. 2.האם נשגה בית המשפט המחוזי כשלא ביטל את עונש המאסר בפועל ולא התחשב בנסיבות האישיות ובתסקיר שירות המבחן?

הלכות

  1. 1

    אין מעניקים רשות לערעור שני אלא אם עולה טענה בעלת חשיבות כללית החורגת מהעניין הפרטי.

    ״הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי״
    לציטוט במסמך ←
  2. 2

    טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה לרשות ערעור אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה.

    ״טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • הפקרה שלאחר פגיעה
  • נהיגה בחוסר זהירות
  • רשות ערעור
  • גלגול שלישי
  • חניון חיפה
  • סטייה ניכרת ממדיניות הענישה
  • חומרת העונש
  • תסקיר שירות המבחן
  • עבודות שירות

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

בבית המשפט העליון

רע"פ

656/10

בפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המבקש:

אמג'ד אלטללקה

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית

המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 16.12.09 בעפ 6547/09 שניתן על ידי כבוד השופטים: י'

אלון – נשיא, ר' אבידע וח' סלוטקי

בשם המבקש:

עו"ד מאיר סויסה

בשם המשיבה:

עו"ד זיו אריאלי

החלטה

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה באר-שבע (תד 1001/07) בגין עבירה של הפקרה שלאחר פגיעה לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ) ועבירה של נהיגה בחוסר זהירות וגרימת נזק לאדם ולרכוש לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

לפי הנטען בכתב האישום, המבקש נהג בחוסר זהירות בכך שלא שמר מרחק מהרכב שנסע לפניו, וכשזה האט פגע בו רכבו של המבקש בחלקו האחורי. מעוצמת הפגיעה סטה הרכב לנתיב הנסיעה הנגדי והתנגש חזיתית ברכב. כתוצאה מהתנגשות זו נהג אחד מכלי הרכבים נחבל באופן קשה, הנהג השני ונוסעת נחבלו חבלות של ממש. מיד אחר כך המבקש עצר את רכבו בשולי הכביש וברח רגלית מזירת התאונה והסגיר עצמו רק כעבור מספר שעות.

המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, וביום 4.8.2009 גזר עליו

בית המשפט לתעבורה (כבוד השופטת ר' גליקליס ) את העונשים הבאים – 12 חודשי מאסר בפועל; תשעה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים; קנס בסך 3,000 ש"ח או שלושים ימי מאסר תמורתו; ופסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 40 חודשים.

על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי באר-שבע (ע"פ 6547/09).

בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' אלון והשופטים י' שפסר ו ו' מרוז ) קיבל באופן חלקי את הערעור והפחית את עונש המאסר שהוטל על המבקש לתשעה חודשי מאסר בפועל והוסיף שלושה חודשי מאסר על תנאי לעונש המאסר על תנאי אשר הטיל בית משפט השלום. יתר רכיבי גזר הדין נותרו ללא שינוי.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משלא ביטל את עונש המאסר בפועל שהוטל עליו ובכך שלא התחשב בעובדות כתב האישום המתוקן, בנסיבותיו האישיות ובתסקיר שירות המבחן שהוגש אודותיו אשר המליץ על ריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות. בנוסף טוען המבקש, כי שגה בית המשפט כשסבר שהוסכם על הטלת עונש מאסר של 12 חודשים במסגרת ההסדר שהושג בינו לבין המשיבה. כמו כן, טוען המבקש כי שגה בית המשפט כשגזר את עונשו תוך התחשבות בנזק שנגרם לנפגעים בתאונה למרות שלא הובא כל תסקיר בעניינם.

מנגד טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, שכן אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית ובעיקרה היא מכוונת כנגד חומרת העונש. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי בית המשפט לא החמיר עם המבקש בפרט לאור ההפחתה בעונש בה נקט בית המשפט המחוזי. כמו כן טוענת המשיבה, כי בית המשפט היה מודע לטיב ההסדר זאת ניתן ללמוד מלשון גזר הדין ומפסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבה אף סבורה כי נכון נהג בית המשפט כשהביא בחשבון את מצב הנפגעים, מאחר שתוצאות התאונה עולות מעובדות כתב האישום בהן הודה המבקש.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

יתרה מכן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי הובאו בחשבון נסיבותיו האישיות של המבקש ועונשו אף הופחת, ולפיכך איני מוצא מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 25.1.2010 לעניין ביצוע העונש, מבוטלת בזאת.

המבקש יתייצב ביום 22.4.2010 בשעה 10:00 בתחנת משטרת העיירות, לשם תחילת ריצוי עונשו.

ניתנה היום, ח' בניסן התש"ע (23.3.2010).

ש ו פ ט

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

ציטוטים

מצטט (3 תיקים)

הלכות

  1. 1אין מעניקים רשות לערעור שני אלא אם עולה טענה בעלת חשיבות כללית החורגת מהעניין הפרטי.
  2. 2טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה לרשות ערעור אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה.