רע"פ 6645/10 שלום כהן נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע, על פי הודאתו, בארבעה מקרים של נהיגה בזמן פסילה, אשר היו כרוכים, מטבעם, גם בעבירות של נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח תקפים. באחד המקרים פגע המבקש תוך שהוא נוהג בחוסר זהירות ברכב אחר, ועזב את מקום התאונה מבלי שמסר את פרטיו. בית-המשפט לתעבורה, שבגזר דינו התייחס רק לשלושה מהמקרים בהם הודה המבקש, דן אותו ל-18 חודשי מאסר, מאסר על-תנאי, פסילה על-תנאי, קנס והוא חויב לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירות דומות. כמו-כן, הורה בית-המשפט על הפעלה, בחופף, של מאסר מותנה בן 12 חודשים שעמד נגד המבקש.

2.

המבקש ערער בפני בית המשפט המחוזי על חומרת העונש, בעוד שהמשיבה ערערה על קולתו. ערעור המדינה התקבל תוך קביעה כי נוכח זלזולו של המבקש בחוק ובצווי בית המשפט, הבא לידי ביטוי בעברו התעברותי, לא היה מקום להורות על חפיפת העונשים. לפיכך, נקבע כי המבקש ישא בשתי תקופות המאסר במצטבר, והמאסר הכולל הועמד אפוא על 30 חודשים.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות להביא את עניינו לבחינה בפני בית משפט זה, ולכך אין בידי להיעתר. כידוע ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש לבדה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור נוסף, גם כאשר ההחמרה היא תולדה של דיון בערכאת הערעור (רע"פ 5469/08 נחמני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.6.08)). להלכה זו אמנם נקבעו חריגים, אולם לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עמם. אדרבא, מדובר במי ששב וחוטא בנהיגה בזמן פסילה, ונראה כי ענישה קודמת שננקטה נגדו לא הותירה עליו את רישומה. בנסיבות אלו טובת הציבור חייבה גישה מחמירה, והמבקש היה צריך להצביע על נימוקים כבדי משקל כדי לשכנע את בית המשפט להורות על חפיפה בין העונשים, וכאלה לא נטענו.

אי לכך הבקשה נדחית.