רע"פ 6691/03 מאיר פיניה נ. מדינת ישראל

1.זו בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 9/7/03 בע"פ 7258/03 (כבוד השופטים י' פלפל, נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ), בו נתקבל ערעור המשיבה על קולת העונש שנגזר על המבקש בבית משפט השלום בקרית-גת (כבוד השופט א' זמיר) בת"פ 1969/02.

2.ביום 1.12.02, בעת שהיה בגילופין, נכנס המבקש למכונית שבעליה יצא ממנה לרגעים ספורים לצורך קניית משקה, ונסע מן המקום. הוא נעצר כעבור זמן קצר על ידי ניידת משטרה. המבקש הורשע על-פי הודאתו בבית משפט השלום בקרית-גת בעבירה של גניבת רכב, לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

3.נגד המבקש היה תלוי אותה עת עונש מאסר מותנה של 18 חודשים בגין כל עבירת אלימות כלפי בן משפחה, או עבירת רכוש, או כל עבירה מסוג פשע תוך 3 שנים מיום שחרורו, וזאת בגין הרשעה בעבירת התפרצות למקום מגורים, ובעבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות (ת"פ 8055/97). בגזר-דינו, החליט בית משפט השלום שלא להפעיל את עונש המאסר המותנה אלא להאריכו ב-18 חודשים נוספים, וזאת בהסתמך על הוראת סעיף 56(א) לחוק העונשין. בית המשפט נימק את החלטתו להאריך את תקופת התנאי, ראשית, בכך שמשכו של המאסר על תנאי אינו עומד ביחס ראוי לחומרתה של העבירה הנוספת המפעילה אותו, וכי ניסוחו של התנאי הוא ניסוח גורף העשוי להביא לתוצאה כזו. כן ציין כי המבקש שהה כבר במעצר 7 חודשים לאחר שלא נמצאה לו חלופת מעצר נאותה; וכי תסקיר שירות המבחן בעניינו של המבקש לא שלל אפשרות לשילובו במערך ההוסטלים של הרשות לשיקום האסיר וניתן לראות בכך סיכוי לנתיב שיקומי. לאור כל אלה, האריך בית משפט השלום את מאסרו המותנה של המבקש, כך שיחול לפרק זמן של 18 חודשים נוספים. כן חייב את המבקש לחתום על התחייבות כספית בסך 2,000 ₪ לפיה יימנע מביצוע העבירה בה הורשע בפרק הזמן האמור. המבקש הועמד במבחן לאותו פרק זמן, במסגרתו אמורה להיבדק התאמתו להשתלב בתכנית טיפולית שפורטה בתסקיר, ונאסר עליו לקבל או להחזיק רשיון נהיגה ל-18 חודשים.

4.המשיבה הגישה הודעת ערעור וכן בקשה למעצרו של המבקש עד להכרעה בערעור. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט י' אלון) דחה את הבקשה למעצר ושיחרר את המבקש. בערעור המדינה לגופו קבע בית המשפט כי טיעוני המדינה לקולת העונש מוצדקים וכי ראוי להטיל על המבקש מאסר בפועל נוכח חומרת העבירה, הרשעותיו הרבות הקודמות, העובדה כי עבר את העבירה נשוא הדיון כ-4 חודשים לאחר שהשתחרר מבית הסוהר, ונוכח היות חלק גדול מהרשעותיו הקודמות עבירות רכוש. עוד ציין בית המשפט כי בתסקיר המבחן הובעה ספקנות רבה ביחס ליכולתו וכוחותיו של המבקש להתמיד לאורך זמן בתהליך הגמילה. בית המשפט המחוזי גזר, איפוא, על המבקש עונש של 12 חודשי מאסר בפועל וכן הורה על הפעלת עונש המאסר המותנה, וזאת בחופף לריצוי עונש המאסר בפועל. כן נגזר על המבקש עונש מאסר על תנאי של 12 חודשים.

5.המבקש פנה בבקשת רשות ערעור לבית משפט זה בטענה כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר התערב בגזר דינו של בית משפט השלום, אשר יישם, לשיטתו, בצורה נכונה את הדין ביחס להארכת תקופת התנאי, לאור ההלכות שנקבעו בעניין זה בבית המשפט העליון. כן טען כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר מצא לנכון להטיל על המבקש עונש מאסר בפועל במקרה זה.

לטענת המבקש, בקשתו מעלה סוגיות חשובות שטרם הוכרעו: האחת – הסוגיה העוסקת בהפעלת הסמכות להאריך את תקופת התנאי בהתאם לסעיף 56 לחוק העונשין לאור רע"פ 5798/00 ריזי נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(3) 1. בהקשר לכך הוא טוען כי יש לאמץ את קביעת בית משפט השלום כי מאסר מותנה שנוסח בצורה גורפת מהווה עילה להארכת תקופת התנאי.

סוגיה שניה המחייבת, לטענת המבקש, מתן רשות ערעור עניינה עצמאות ערכאות השיפוט השונות וקיום סמכותה של ערכאת בית משפט השלום לקבוע כי עונש מאסר על תנאי שנגזר על ידי ערכאה אחרת, ואפילו גבוהה ממנו נוסח בצורה גורפת, ולפיכך ישנה הצדקה למנוע או לעכב את הפעלתו.

כן נטען כי נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו האישיות של המבקש מצדיקות שלא להטיל עליו מאסר בפועל ולהימנע מהפעלת עונש המאסר על תנאי. לטענתו, למרות עברו הבעייתי, הוא נקי מסמים מזה מספר חודשים. הוא אב לילד בן 6, ומקיים קשרים הדוקים עם בנו וגרושתו. כן הוא טוען כי שהותו בת ה-7 חודשים במעצר הינה תקופה משמעותית, שיש לה ערך ענישתי מרתיע משמעותי.

המדינה מתנגדת לקבלת בקשת רשות הערעור. טענתה היא כי אין מקרה זה עונה לאותם מקרים חריגים המצדיקים דיון בעונש בערכאה שלישית.

6.דין הבקשה להדחות. בקשת רשות ערעור זו נסבה על חומרת עונשו של המבקש, והלכה מושרשת היא כי בית משפט זה אינו נוהג ליתן רשות ערעור שעה שהבקשה מתייחסת לחומרת העונש הנגזר, אלא במקרים חריגים ומיוחדים, ועניינו של המבקש אינו בגדר עניין שכזה (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), והאסמכתאות המובאים שם). הבקשה גם אינה מעלה באופן אמיתי שאלות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית וכללית, המצדיקות מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123; רע"פ 1681/97 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

בתי המשפט שדנו בענין העריכו את מכלול הנתונים הצריכים לעונש וקבעו את אשר קבעו, כל ערכאה בהתאם לשיקול דעתה ולשיקלול שערכה ביחס למשקל היחסי של הנתונים השונים. אין מקום לדון בכך בשלישית. טענת המבקש באשר לאופן ניסוחו של התנאי בת.פ. 8055/97 גם היא אינה ממין הענין. בתי המשפט שדנו בעניינו של המבקש שקלו את השאלה אם ראוי להטיל עליו עונש מאסר בפועל ולהפעיל את עונש המאסר על תנאי, שהיה תלוי נגדו, וכל ערכאה נתנה תשובה משלה לשאלה זו. סוגיית הניסוח של התנאי בגזר הדין בהליך אחר אינה מטריאלית לשיקולי הענישה הבסיסיים בדיון זה, וממילא אינה מצריכה התייחסות בהקשר זה. אין אף צורך להיזקק לטענות האחרות שהמבקש העלה בבקשתו, ואשר ניסה לשוות להן אופי עקרוני.

7.למעלה מן הצורך אוסיף, כי העונש שהוטל על המבקש אינו חמור כלל ועיקר. מדובר בעבריין מועד שעבר פלילי עשיר מאחוריו, מכור לסמים קשים, אשר ביצע את העבירה נשוא הדיון זמן קצר בלבד לאחר שחרורו מהכלא. הוא סירב להשתלב בתהליך גמילה בקהילה סגורה, ותסקיר המבחן העלה ספקות גדולים באשר ליכולתו להתמיד לאורך זמן בתהליך כזה שלא במסגרת סגורה. בנסיבות אלה העונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם קווי הענישה המקובלים במקרים כגון זה.

בנסיבות אלו, אין מקום ליתן רשות ערעור, ודין הבקשה להדחות, איפוא.