רע"פ 6696/07 אנה קנטר נ. מדינת ישראל

1.בכתב-אישום שהוגש נגד המבקשת לבית-המשפט לתעבורה ברמלה, יוחסה לה עבירה של נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה תקף , לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. המבקשת, שלא התייצבה לדיון, הורשעה שלא בפניה ורישיונה נפסל לתקופה של חמישה-עשר חודשים.

2.

לאחר שלטענתה גילתה את הפסילה באיחור, הגישה המבקשת לבית-המשפט לתעבורה בקשה לחישובה של תקופת הפסילה מיום מתן גזר-הדין. בקשתה נדחתה, תוך שנקבע כי ימי הפסילה יימנו מיום הפקדת רישיון הנהיגה או חתימה על תצהיר בצירוף אישור ממשרד הרישוי. בקשה נוספת מטעם המבקשת בעניין זה, לפיה יש לראות בבקשתה המקורית תצהיר

כנדרש, נדחתה אף היא.

3.

המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וטענה, בין היתר, כי סברה בתום לב שלאור פסילת רישיונה כל שמוטל עליה לעשות הוא להימנע מנהיגה, וכי לא יודעה בדבר חובתה להפקיד את רישיונה. לפיכך, היא טענה כי יש לחשב את מניין ימי הפסילה מיום הגשת בקשתה המקורית לחישוב הפסילה. בית-המשפט המחוזי דחה את הערר בקבעו כי על-פי ההלכה הפסוקה, מניין ימי הפסילה הוא כפי שקבעה הערכאה הדיונית.

4.עתה עותרת המבקשת ליתן לה רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובפיה אותם טיעונים אשר שימשוה בפני אותה ערכאה, היינו, כי בקשתה המקורית לחישוב ימי הפסילה מהווה תצהיר כנדרש לצורך תחילתו של מניין ימי הפסילה. בנוסף, טוענת המבקשת כי הערר נדחה מבלי שנשמעו טענותיה לגופן.

5.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, ועל העותר לקבלתה להראות כי בקשתו מעלה שאלה כללית, החורגת מגדר עניינו הפרטני. הבקשה שלפני – העוסקת בחישוב ימי פסילת רישיון הנהיגה של המבקשת, ותו לא, אינה מעלה שאלה מעין זו ועל כן דינה להדחות (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123).

אוסיף, כי אף לגופו של עניין לא נמצאה לי עילה ליתן רשות ערעור.

בדחותו את הערר הסתמך בית-משפט קמא על ההלכה שנקבעה ברע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם, 6.10.05). שם, נערכה הבחנה בין תחילת תוקפה של הפסילה ובין מניין ימיה. לעניין מניין התקופה נקבע, כי לאור הסייג הקבוע בסעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה בצירוף עם תקנה 557 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, התקופה שחלפה מיום גזר-הדין ועד למסירת הרישיון לרשות המוסכמת – ואף אם הרישיון אינו בר-תוקף – לא תבוא במניין תקופת הפסילה. באותה פרשה הובהר, כי מעבר לחובה למלא אחר הוראות החוק, כמו גם החשש כי מי שנפסל יוסיף לנהוג שלא כדין, למסירת הרישיון בפועל ישנה משמעות חינוכית-פסיכולוגית, שעניינה הפנמת האיסור החל על נהיגה בתקופת פסילה. לפיכך, ומשלא הופקד רישיונה של המבקשת כנדרש במועדים אותם היא מבקשת לכלול במניין ימי הפסילה, לא מצאתי הצדקה לקיומו של ערעור נוסף.

על יסוד כל האמור, הבקשה נדחית.