רע"פ 6720/08 דניאל זמיר נ. מדינת ישראל

בית-המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות של נהיגה בשכרות ונהיגה בקלות ראש, ובעקבות כך גזר לו קנס בסך 2,000 ש"ח, פסילת רישיון נהיגה למשך 11 חודשים, פסילה על תנאי למשך ששה חודשים ומאסר על תנאי לתקופה זהה. את נכונותו להסתפק בעונש מתון זה נימק בית-המשפט בכך שבעת האירוע התנהגותו של המבקש לא היתה של מי ששכרותו כבדה ("הוא עמד במבחני הביצוע, עמידתו והליכתו היתה מסודרת", עמ' 3 להכרעת-הדין). וכאן המקום לציין, כי ריכוז האלכוהול בדמו של המבקש נותר בגדר תעלומה, הואיל והמבקש סירב לעבור בדיקת נשיפה.

ערעור שהגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב התקבל, ותקופת הפסילה בפועל הועמדה על 20 חודשים. בית-המשפט עמד על חומרת התופעה של נהיגה בשכרות ושל הסירוב להיבדק בבדיקת שכרות: "הטלת ענישה מקלה בשל העובדה כי לא ניתן לקבוע רמת אלכוהול בדמו של נהג שסירב ליתן בדיקת נשיפה או בדיקת דם – אינה מוצדקת, ועלולה להביא לכך ש'חוטא יצא נשכר' – נהגים שיכורים יסרבו ליתן בדיקת נשיפה או בדיקת דם, ובהעדר אומדן מדויק של האלכוהול בדמם – יזכו לענישה מקלה" (עמ' 6 לפסק-הדין).

מכאן הבקשה הנוכחית, במסגרתה מלין המבקש על הפער בין תקופות הפסילה שגזרו עליו ערכאות קמא. כן נטען, כי העונש שהושת עליו לוקה בחומרה יתרה, ואינו מביא בחשבון את מצבו המשפחתי, ואת העובדה כי הוא "לא היה בפועל במצב של שכרות" (פסקה 7 לבקשה). ברם, לא לטענות מעין אלה יועדה הרשות לערעור, באשר אין הן מעוררות כל סוגיה משפטית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש. זאת ועוד, "עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית" (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.2.05). עניינו של המבקש אינו נמנה על החריגים להלכה זו, במיוחד נוכח העובדה כי תקופת הפסילה עליה הורה בית-המשפט המחוזי אף אינה מגעת לתקופה המינימאלית הקבועה בחוק לעבירה של נהיגה בזמן שכרות (סעיף 39א לפקודת התעבורה). משכך לא

מצאתי כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מחייב ליבון מחודש, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.