רע"פ 6772/97 פלוני נ. מדינת ישראל

1.המבקש הואשם באינוס בנסיבות מחמירות ומעשה סדום בנסיבות מחמירות. בית משפט השלום לנוער בנתניה, זיכה את המבקש מן העבירות שיוחסו לו, על יסוד הקביעה כי ניתן היה להבין את מעשיה של המתלוננת והתנהגותה כהסכמה למעשים שיוחסו למבקש, וכי לא הופעלו על המתלוננת איומים או לחצים, ועל כן לא נתקיימו התנאים והיסודות להרשעה באישומים האמורים במקרה דנן.

2.המשיבה ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. ערעורה נתקבל. בית המשפט בחן את חומר הראיות והעדויות שהונח בפני הערכאה הראשונה וקבע, כי המסקנה העובדתית והמשפטית העולה הינה, כי המתלוננת לא הסכימה בכל דרך שהיא למעשים שביצע המבקש, וכי התנהגותה נבעה מאיומים והפחדה מצידו של המבקש וחבריו. על כן הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו. עונשו נגזר למאסר בפועל של שלושים חודשים (תוך ניכוי תקופת מעצרו) ומאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו, לפיו לא יעבור תוך תקופת התנאי עבירה לפי פרק י' סימן ה' לחוק העונשין, התשל"ז1977-.

3.על פסק דין זה מונחת בפני בקשת רשות ערעור מטעם המבקש. טענתו הראשונה היא לעניין ההרשעה, כי שגה בית המשפט המחוזי משהתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הראשונה, תוך העדפת גירסתה של המתלוננת על גירסתו של המבקש. כן נטען לעניין זה, כי לא היו בחומר הראיות חיזוקים לעדותה של המתלוננת וכי נסיבות העניין חייבו דווקא את זיכויו של המבקש ולא את הרשעתו. טענתו השניה

של המבקש הינה לעניין העונש. לדידו, נגזר עליו עונש חמור במיוחד, בניגוד לאחידות הענישה בעניין זה, ובניגוד לבקשת התביעה, שהסתפקה בעונש של ששה חודשי מאסר בפועל. אליבא דמבקש, לא נלקחה בחשבון כנדרש העובדה, כי חלפו למעלה מארבע שנים מעת ביצוע העבירות.

4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה, ככל שהיא מתייחסת להרשעה, להידחות. לא מצאתי בפעולתו של בית המשפט המחוזי במקרה דנן משום שאלה משפטית ציבורית, שיש בה כדי ליתן רשות ערעור במקרה דנן (ראה: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123). אשר לעונש, נראה לי כי לאור תגובת המשיבה לבקשה, יש להעביר הבקשה לרשות ערעור לדיון בפני מותב תלתא. עיכוב הביצוע יוותר בעינו עד להחלטה אחרת.