רע"פ 6809/06 חאמד קוואסה נ. מדינת ישראל

1.בית-משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקש, בהתבסס על הודאתו, בעבירה לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, לאחר שמצא כי בחודש יולי 2003 הוא הסיע שלושה תושבים זרים ששהו בישראל שלא כחוק. הממונה על עבודות השירות מצא כי המבקש אינו מתאים לשאת בעונש מאסר בדרך זו, ובעקבות כך גזר בית המשפט למבקש 45 ימי מאסר על תנאי וקנס בסך של 1,500 ש"ח.

2.המשיבה ערערה על קולת העונש בפני בית המשפט המחוזי, ערעורה התקבל, ולמבקש נגזרו, בדעת רוב, שלושים ימי מאסר בפועל. בית המשפט נימק את פסק דינו בכך שהמבקש הסיע, בעבור תגמול כספי, מספר שוהים בלתי חוקיים אותם לא הכיר . שופט המיעוט סבר כי אין מקום לשנות מגזר הדין, הואיל ובית משפט השלום יישם כראוי את עקרונות הענישה שהותוו על ידי בית-המשפט העליון בתחום זה.

3.כעת עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בטענה כי לא היתה בו התייחסות לנכונותו לשאת בעונש המאסר בדרך של עבודות שירות.

4.דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ובמקרים בהם עולה הימנה שאלה משפטית או חוקתית, אשר השלכותיה חורגות מגדרי עניינו של המבקש. זאת ועוד, כידוע, על דרך הכלל, העונש אינו מהווה עילה למתן רשות לערער, ואף שלכלל זה נקבעו חריגים, אינני סבור כי עניינו של המבקש נמנה עמם (השוו רע"פ 10213/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646; רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל , לא פורסם). לגופו של עניין אוסיף, כי אין ממש בטענת המבקש בדבר אי-התייחסותו של בית משפט קמא לסוגיית עבודות השירות, אדרבא, בית המשפט נתן על כך את דעתו, אולם סבר כי ראוי להשית על המבקש מאסר ממש.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועימה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.