רע"פ 6827/09 חסין מוחמד ח'ליל נ. יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלי

1.

ביום ט"ו באב התשס"ז (30.7.2007) חתם המשיב על צו מנהלי, המורה להרוס שלד של בניין אשר הוקם ללא היתר, בשטח חקלאי המצוי בבעלות המבקש בשכונת אל-עיסאויה בירושלים. המבקש הגיש לבית-המשפט לעניינים מקומיים בקשה לבטל את הצו או לעכב את ביצועו, ובקשתו התקבלה. נקבע, בהתבסס על סעיף 238א(ח)לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, כי צו ההריסה אינו נחוץ למניעת עובדה מוגמרת, הואיל והמבקש חדל מביצוען של עבודות הבנייה מיוזמתו עובר להוצאת הצו, שעה שהתחוור לו כי בעתיד תוכשר הבנייה במסגרת תוכנית מתאר חדשה.

2.

המשיב ערער על אותה החלטה לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים. בית-המשפט סקר את המסגרת הנורמטיבית באשר לצווי הריסה מנהליים, ובסופו של יום החליט לקבל את הערעור. את החלטתו זו ביסס על כך ששלד הבניין הינו, כשלעצמו, "עובדה מוגמרת"; עצם הפסקתה של הבנייה ביוזמת המבקש אינה ערובה כי לא יוסיף לבנות בהמשך; תכליתם של צווי הריסה מנהליים אינה להפסיק בנייה לא חוקית בלבד, אלא גם למגר תופעות של בנייה כזו כבר בראשיתן ולהרתיע אחרים מפניהן; הריסת שלד הבניין הנדון מחויבת גם מנימוקים תכנוניים וטעמים בטיחותיים.

3.

המבקש, המתקשה להשלים עם הכרעתו של בית-המשפט המחוזי, עותר ליתן לו רשות לערער בפני בית משפט זה. בבקשתו, הוא שב ומעלה שורה של טענות אותן העלה בפני הערכאה קמא, וביניהן גם זו שהמבנה עומד על תילו תקופה ארוכה, וכי קיבל הבטחה מנהלית לפיה נוכח תוכנית המתאר העתידית לא ינקטו נגדו הליכים באשר הוא עתיד לקבל היתר כדין. עוד טוען המבקש, כי המשיב זנח את חובותיו לטפל בשכונת אל-עיסאויה וליתן מענה לצרכי התכנון והבנייה של תושביה.

4.

אין בידי להיעתר לבקשה. עניינו של המבקש נדון בעיון ובהרחבה בפני שתי ערכאות, וכידוע, הכלל הנוהג הוא, כי רשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לא מצאתי בטענות המבקש שאלה משפטית עקרונית שכזו, אלא השגות שבעובדה שהדיון בפני ערכאה שלישית לא נועד להן.

אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. כאמור בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי, תכליתם של צווי הריסה מנהליים הינה, בין היתר, להרתיע עברייני בנייה מלעשות דין לעצמם, ובהקשר זה אין נפקא מינה אם הבנייה הלא חוקית נמצאת אך בראשיתה או אם הופסקה מטעמים כאלה ואחרים. החשוב לענייננו הוא, כי המבקש בחר לעשות דין לעצמו ועם כך אין להשלים. יתרה מזאת, המבקש החל בעבודות הבנייה בטרם נודע לו על דבר תוכנית המתאר שעתידה לחול על השטח, וחדל מהן רק כאשר התברר לו כי בעתיד תהיה לו אפשרות להכשיר את הבניה. משכך, ניסיונו להיתלות ביוזמתו-שלו לחדול מן העבירות, לא יצלח. גם בטענה לפיה התנהלות המשיב נגועה במחדלים והובילה להזנחת השכונה – בין אם היא נכונה ובין אם לאו – אין הצדקה להפר את החוק. בפני המבקש עמדו דרכים לנסות לקדם את עניינו-שלו כמו גם את ענייניה של השכונה, לדוגמה, על ידי הגשתה של הצעה לתכנית מתאר מטעם התושבים, אולם מטעמים השמורים עמו הוא בחר שלא לעשות זאת. באשר לטענה בדבר "הבטחה מנהלית", זו נבחנה בשתי ערכאות קמא בהרחבה ונדחתה, ואין מקום להידרש לה בשלישית.

אשר על כן, הבקשה נדחית.