רע"פ 6862/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לבית משפט השלום בירושלים הוגש כתב אישום בו יוחסה למבקש עבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מכתב האישום עולה, כי בשנת 2004, בעת שהתארחה המתלוננת, שהייתה אז כבת 15, בבית חברתה – בתו של המבקש, נכנס האחרון אל החדר בו ישנו השתיים, ליטף את המתלוננת בגבה, ובהמשך הפשיל את חולצתה ונגע בחזה. כל זאת, על אף התנגדותה של המתלוננת אשר ביקשה ממנו לחדול ממעשיו. רק לאחר שהמתלוננת השיבה בשלילה לשאלה אם מעשיו נעמו לה, הניח לה המבקש ויצא מן החדר.

2.

בבית-המשפט כפר המבקש בעובדות המפלילות שיוחסו לו, וטען כי כל שביקש לעשות היה להעניק למתלוננת עיסוי בצווארה במטרה להקל על כאב ממנו סבר שהיא סובלת. משהשיבה כי היא חשה בשיפור, עזב את חדרה.

בית-משפט השלום ביכר את גרסת המתלוננת על-פני זו של המבקש. נקבע, כי התיאור המדויק והעקבי של המתלוננת את פרטי המקרה, הלך רוחה השפוף בסמוך לאחריו, והעובדה שלא היססה לשתף בסוד האירוע את חברותיה ובהמשך אף להתלונן במשטרה, מעידים על כנות טענותיה. בעקבות הרשעתו נדון המבקש לחודש מאסר בדרך של עבודות שירות, ששה חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 3,000 ש"ח.

3.

המבקש ערער על הרשעתו לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים. בערעורו, חזר על עיקר הטענות שהעלה בערכאה הדיונית, ולפיהן בחינה אובייקטיבית של הראיות אינה מאפשרת לסתור את גרסתו; הגרסה שהציגה המתלוננת אינה מהימנה ואינה יכולה לעמוד; המשטרה כשלה בחקירת הפרשה בכך שלא גבתה עדות מחברה נוספת של המתלוננת, שעל-פי הנטען הייתה הראשונה בפניה חשפה המתלוננת את שבוצע בה. המשיבה, מצדה, ערערה על קולת העונש שנגזר למבקש, בטענה כי אינו הולם את חומרת העבירה ואינו מגשים את עקרון ההרתעה. בהכרעתו, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעור המבקש, לאחר שלא מצא מקום להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית. מנגד, התקבל ערעורה של המדינה, ועונשו של המבקש הועמד על חמישה חודשי מאסר, אשר נוכח נסיבותיו האישיות נקבע כי הוא ישא בהם על דרך של עבודות שירות.

4.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור לבית-משפט זה, הואיל ולהשקפתו עניינו מעורר שאלות משפטיות מהותיות הדורשות ליבון נוסף. בבקשתו שב המבקש ונתלה בטענות אותן העלה בערכאות קמא, ועליהן הוא מוסיף את הטענה כי הערכאה הדיונית וערכאת הערעור טעו ביישומו של סעיף 10ב לפקודת הראיות. זאת, באשר הודעת בתו של המבקש – שהוגשה כראיה בהסכמת הצדדים ותוכנה אינו שנוי במחלוקת, סתרה בנקודות מהותיות את עדות המתלוננת, ועל כן ככל שבית-המשפט קיבל הודעה זו כראיה במשפטו, היה עליו לבכרה על-פני יתר הראיות.

5.

אין בידי להיעתר לבקשה. ראשית, דבר בבקשה – שכולה עוסקת בעניינו הפרטני של המבקש, אינו מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית הדורשת ליבון בפני ערכאה שלישית ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). שנית, גם לגופם של דברים אין בהם ממש. הטענה בדבר מהימנות עדותו של המבקש מטרתה להשיג על ממצאים שבעובדה שנדונו בהרחבה בערכאות קמא. כידוע, בית-משפט של ערעור יתערב בממצאים מסוג זה רק מקום שמתקיימות נסיבות חריגות, שכן לערכאה הדיונית יתרון ברור ביכולתה להתרשם, באופן ישיר ובלתי אמצעי, מהעדים המופיעים בפניה. באשר לטענה המתייחסת לשימוש שנעשה בסעיף 10ב לפקודת הראיות - ערכאות קמא היו ערות לכך כי הודעת הבת הוגשה בהסכמת הצדדים וכי תוכנה לא היה שנוי במחלוקת, אולם בשונה מהמבקש הן לא מצאו את תוכן ההודעה סותר את עדות המתלוננת, אלא דווקא ראו בה ראייה לחיזוקה של אותה עדות. יתר על כן, גם מקום בו הסכימו הצדדים על ראיה, הסכמה זו אינה מחייבת את בית-המשפט "אשר אינו חייב לכפוף את רצונו להסכמה האמורה ורשאי הוא להחליט בעניין לפי שיקולו" (יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 376 (2003)). לבסוף, בטענה בדבר קיומו של מחדל בחקירת המשטרה לא מצאתי ממש, הואיל והמשטרה זימנה את חברתה של המתלוננת לחקירה, ברם זו נמנעה מלהתייצב. כך או כך, לא היה בכוחה של העדות, יהא תוכנה אשר יהא, לשנות מתוצאתה של הכרעת הדין נוכח קיומן של ראיות מוצקות לחובת המבקש.

6.

על יסוד כל שנאמר, הבקשה נדחית.