רע"פ 6893/04 פואד שתיווי נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק הדין וגזר הדין שניתנו ביום 28.6.2004 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתיק ע"פ 71109/03 (כב' השופטים ד' ברלינר, ז' המר, י' שיצר), בו התקבל ערעורה של המשיבה על גזר הדין שהוטל על המבקש ביום 19.6.2003 בבית משפט השלום בפתח תקווה בת.פ. 1053/03 (כב' השופטת נ' אוהד).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של העסקה שלא כדין, הקבועה בסעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. על-פי הנטען בכתב האישום, המבקש העסיק במוסך שבניהולו תושב שאינו רשאי לעבוד בישראל או לשהות בה.

המבקש הורשע בבית משפט השלום בפתח תקווה על-פי הודאתו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. במסגרת גזר הדין, התייחס בית משפט השלום להלכה שנקבעה ברע"פ 5198/01 ח'טיב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 769 (להלן – הלכת ח'טיב), לפיה בעבירה בה הורשע המבקש יש לגזור מאסר בפועל, אלא אם כן עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל. בית משפט השלום קבע, כי נסיבות כאלו מתקיימות בענייננו והן: אחותו של המבקש סובלת, לדבריו, ממום בלב; המבקש נשוי ואב לשניים והוא המפרנס היחיד של משפחתו; אביו של המבקש חולה. בהתחשב בנסיבות אלו, גזר בית משפט השלום על המבקש עונש של מאסר על תנאי בן חודשיים והתחייבות על תנאי בסך של 15,000 ₪.

המשיבה ערערה על קלות העונש בפני בית המשפט המחוזי, וזה קיבל את ערעורה. נקבע, כי הנסיבות אשר פורטו לעיל אינן נסיבות מיוחדות המצדיקות לסטות ממדיניות הענישה הראויה לעבירות מעין אלה, המחייבת הטלת עונש מאסר. עוד נקבע, כי טענותיו של המבקש בעניין זה, מלבד הטענה בדבר מחלתו של האב, לא נתמכו במאומה. בעובדה שזו הרשעתו הראשונה של המבקש, נקבע, אין כדי לשנות את התמונה. בעקבות קבלת הערעור, נגזר על המבקש עונש של חודשיים מאסר בפועל, בנוסף לעונשים שהוטלו עליו בבית משפט השלום. מכאן הבקשה שלפניי.

לטענת המבקש, בהודעת הערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט קמא, לא עלתה הטענה כי לא הובאו ראיות להוכחת מצבו החריג, וכי טענה זו הועלתה בהפתעה גמורה במעמד שמיעת הערעור, מבלי שהמבקש היה מוכן להגיב עליה. עוד נטען, כי לא התאפשר למבקש, בשתי הערכאות, להביא ראיות מוחשיות, פרט לאלה שהיו בידו במעמד ההקראה, כיוון שהוא הודה כבר במעמד זה ודינו נגזר במקום, תוך מתן אמון בטיעוניו. המבקש מוסיף וטוען, כי העונש אשר הושת עליו הנו חמור ביותר, ויפגע קשות בפרנסתו ובפרנסת משפחתו.

המשיבה טוענת, כי הלכת ח'טיב מתווה רמת ענישה ראויה, והיישום הקונקרטי שעורך בית המשפט אינו מצדיק, דרך כלל, דיון שלישי. בנוסף, נטען שאין בפי המבקש טענות מיוחדות המצדיקות הימנעות מעונש של מאסר לריצוי בפועל, שכן נסיבותיו הן נסיבות אופייניות לנאשמים המורשעים בעבירה זו. אשר לטענה כי היה מקום לאפשר למבקש להביא ראיות שיתמכו בטענותיו, טוענת המשיבה, כי נטל הבאת הראיות בעניין זה הנו על המבקש, וזה לא ביקש, בשום שלב, להביא ראיות נוספות.

דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות ערעור בפני בית משפט זה כערכאה שלישית לא תינתן אלא רק במקרים חריגים בהם נמצאה שאלה בעלת חשיבות כללית (משפטית או ציבורית), החורגת מגדר עניינו הישיר של המבקש (ראו: רע"פ 227/04 מכלוף נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם); רע"פ 3757/04 זידאן נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם); וכן רע"פ 2632/04 ספידי ליין תעשיות נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)).

לא זה המצב בענייננו. סוגיית רמת הענישה הראויה בעבירות לפי סעיף 12א לחוק הכניסה לישראל נדונה בהלכת ח'טיב. על פי הלכה זו, "אם אין עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו – ואפילו הוא אדם מן היישוב שעשה מעשה מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו – עונש מאסר לריצוי בפועל בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות". הלכה זו אושרה בשורה ארוכה של החלטות (ראו למשל: רע"פ 1909/01 עמוס הררי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 2278/03 נסים אבו אחמד נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 8474/03 זוהיר וזוז נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה הנוכחי, המחלוקת בין הצדדים איננה לגבי מדיניות הענישה בסוג זה של עבירות, מדיניות שכבר נקבעה על ידי בית משפט זה בהלכת ח'טיב, אלא ביישומה של מדיניות זו על מקרהו הפרטי של המבקש. עניין זה הנוגע לחומרת הענישה על רקע נסיבותיו האישיות של המבקש, אינו מצדיק, על פי הפסיקה, מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה כערכאה שלישית.

הבקשה נדחית.