רע"פ 6979/08 אריה אסולין נ. מדינת ישראל

1.

בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות של נהיגה בשכרות ונהיגה בקלות ראש. המבקש סירב להיבדק בבדיקת דם, ומטעם זה ריכוז האלכוהול בדמו נותר עלום. עם זאת, החליט בית-המשפט להקל עם המבקש בהתחשב בגילו, היותו נהג מקצועי, בכך שלא נטען כי הוא נהג בצורה מסוכנת, ובעובדה ששיתף פעולה עם בדיקת הנשיפה ובדיקת המאפיינים. בעקבות כך נגזרו למבקש עשרה חודשי פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה, חמישה חודשים מאסר על-תנאי, פסילה על-תנאי בת שישה חודשים וקנס בסך 800 ש"ח.

2.

ערעור על קולת העונש, שהגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, התקבל. בית-המשפט קמא קבע, כי אמנם לא היה בפני בית-משפט השלום נתון על ריכוז האלכוהול בדמו של המבקש, אולם די היה בעובדות כתב-האישום בהן הודה כדי לקבוע שהוא נהג בעת שהיה שיכור. עוד נקבע, כי שגה בית-משפט השלום כאשר התעלם ממשמעות סירובו של המבקש להיבדק בדיקת דם, ומנגד נתן משקל לקולא לכישלון בדיקת הנשיפה שנערכה לו. לבסוף, ציין בית-המשפט קמא כי ניתן היה ללמוד ממצבו של המבקש בזמן בדיקת המאפיינים שנערכה לו, כי הוא שרוי בגילופין ושאינו כשיר לאחוז בהגה. על כן, נקבע כי לא היה מקום לחרוג מעונש המינימום הקבוע בסעיף 39(א) לפקודת התעבורה, ולפיכך הועמדה תקופת הפסילה על שנתיים. יתר חלקי גזר-הדין נותרו על כנם.

3.

כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בבקשתו טוען הוא כי לא היה מקום להתערבותו של בית-המשפט קמא בפסק-דינו המנומק של בית-המשפט לתעבורה. עוד נטען, כי קיומו של ערעור שני מתחייב גם נוכח הפער הבלתי סביר בין העונשים שנגזרו בשתי הערכאות.

4.

דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני למעט מקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)), והדבר נכון גם במקרים בהם קיימים פערי ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור, למעט מקרים בהם הפער הוא קיצוני במידה בלתי סבירה (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)) . לא ניתן לומר שזהו המצב בעניינו של המבקש, הואיל ובסופו של יום תקופת הפסילה אותה גזר בית-המשפט המחוזי היא התקופה המינימאלית הקבועה בחוק.

אשר על כן, הבקשה נדחית.