רע"פ 7/09 רע"פ 7/09

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בכפר סבא בגין 3 עבירות של גניבת רכב, לפי סעיף 413ב' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); 4 עבירות של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], (להלן: פקודת התעבורה ); 4 עבירות של נהיגה ללא רשיון נהיגה, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה; ו-4 עבירות של נהיגה ברכב ללא ביטוח, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

כתב האישום המתוקן הקיף ארבעה אישומים שונים. שני האישומים הראשונים נוגעים למקרים בהם סייע המבקש לחבורה מאורגנת אשר שמה לה למטרה לגנוב כלי רכב מתחומי מדינת ישראל ולהעבירם לשטחי הרשות. "תפקידו" של המבקש היה לנהוג את כלי הרכב הגנוב לרשות והוא קיבל תשלום בעבור כל רכב שהועבר. יצוין כי בעת שביצע עבירות אלו היה המבקש ללא רשיון נהיגה בר-תוקף, לאחר שרשיון הנהיגה שלו פקע עוד בשנת 2004, עמדו כנגדו שני עונשי פסילת רשיון נהיגה שהושתו עליו בעניינים אחרים ומטבע הדברים לא היה הוא גם מבוטח כחוק. האישום השלישי נוגע למקרה בו פעל המבקש בכוחות עצמו, פרץ לרכב ונהג בו לכיוון קלקיליה, שם ניסה למכור אותו לאחר. האישום הרביעי נוגע ליום בו הגיעה המשטרה לעוצרו בחשד לביצוע העבירות הנזכרות והמבקש נתפס כשהוא נוהג ברכבו ללא רשיון וביטוח כאשר כאמור רשיונו פקע ואף עמדו נגדו עונשי פסילה.

ביום 20.5.2008 הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו לאחר שזה הודה בעובדות כתב האישום המתוקן עקב הסדר טיעון (כבוד השופטת ק' רג'יניאנו ). הסדר הטיעון לא כלל התייחסות לענין העונש למעט הסכמה כי המבקש ישלח לשירות המבחן על מנת שזה יכין תסקיר בעניינו טרם שמיעת הטיעונים לעונש.

עיקר טענותיו של המבקש בפני בית משפט השלום נגעו למצבו הבריאותי הקשה. המבקש, כבן 50, הינו חולה סוכרת, דבר אשר הוביל לכריתת רגלו וכמו כן לוקה הוא בליבו. מצבו הבריאותי אף החריף לטענתו בשל המעצר בו היה נתון, דבר שהוביל לשחרורו מהמעצר בו היה נתון בתחילת המשפט. עוד ביקש המבקש להישען על המלצות שירות המבחן בתסקיר שהוכן בעניינו, בו יחס שירות המבחן את התנהגותו של המבקש למשבר שעבר עקב כריתת רגלו והתרשם כי המבקש הפנים את חומרת מעשיו ונטל אחריות על העבירות. משכך וגם לאור מצבו הרפואי הקשה, המליץ שירות המבחן להסתפק בעונש של מאסר על תנאי.

בית משפט השלום, לאחר שסקר בהרחבה שיקולים אלו של מצבו הבריאותי של המבקש ושל המלצת שירות המבחן הגיע על אף זאת למסקנה כי אין מנוס מהשתת עונש של מאסר בפועל על המבקש. זאת, בשל חומרת העבירות בהן הורשע המבקש, עברו הפלילי והעובדה שהמשיך לבצע עבירות של נהיגה ללא רשיון על אף עונשי פסילה שהיו תלויים ועומדים כנגדו. בענין מצבו הבריאותי של המבקש קבע בית המשפט כי נראה שמצבו של המבקש אינו כזה אשר אינו מאפשר את שליחתו למאסר וטיפול בו במסגרת שירות בתי הסוהר. בענין זה ציין בית המשפט גם כי מצב בריאותי זה לא מנע ממנו את ביצוע העבירות עצמן. לפיכך, השית בית המשפט על המבקש עונש של 18 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; פסילת המבקש מלהחזיק רשיון נהיגה במשך 48 חודשים עקב העבירות דנן, וכן הפעלת הפסילות שהיו תלויות כנגדו במצטבר, כך שסך הכול יפסל מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 61 חודשים; וקנס בסך 5,000 ש"ח.

על גזר הדין ערערו שני הצדדים בפני בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 10842-09-08 ועפ"ג 9126-10-08). ביום 21.12.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא א' טל , וכבוד השופטים מ' פינקלשטיין ו א' סטולר ), בגדרו דחה בית המשפט את ערעורו של המבקש וקיבל את ערעורה של המשיבה כך שעונש המאסר שהושת על המבקש הוחמר ל-30 חודשי מאסר בפועל ועונש הפסילה הוחמר לתקופה כוללת של שבע שנים.

בית המשפט המחוזי פרס אף הוא את השיקולים השונים בענין קביעת עונשו של המבקש ובמיוחד את שיקול חומרת העבירה מחד לעומת השיקול של מצבו הרפואי של המבקש מאידך. נקבע, כי בית משפט השלום נתן משקל יתר לקולא לשאלת מצבו הרפואי של המבקש וכי בנסיבות הענין המבקש ניצל לרעה את מצבו הרפואי ואת עובדת היותו אזרח ישראלי לצורך ביצוע העבירות בהן הורשע. לפיכך, ראה בית המשפט להחמיר בעונשו כמפורט לעיל.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי בגדרה שב המבקש וטוען כי יש להימנע מלהשית עליו עונש של מאסר בפועל. לטענתו שליחתו למאסר עלולה להוביל להחמרה נוספת במצבו הרפואי, אשר הינו קשה ביותר גם כך, ולסכן את חייו ומכאן ששגו בתי המשפט הקודמים עת לא נתנו לשיקול זה משקל מכריע בקביעת עונשו ואף התעלמו מהמלצת שירות המבחן בענין. תמיכה בטענתו זו מוצא המבקש בהחלטה בגדרה הוחלט כאמור על שחרורו של המבקש מהמעצר בו היה נתון לאור ההחמרה לכאורה במצבו הבריאותי וחוות דעת רפואית אשר המליצה על הימנעות מהשבתו למעצר (החלטה מיום 22.4.2008 בב"ש 4811/07, כבוד השופטת נ' בכור ). עוד נטען כי חלה החמרה במצבו הרפואי של המבקש ביחס למועד ביצוע העבירות, גם בגלל המעצר בו היה נתון, ולכן שגו הערכאות הקודמות כשקבעו כי יש בכך שביצע עבירות אלו למרות מצבו הבריאותי כדי להפחית ממשקל טענותיו לענין זה.

מנגד טוען בא כוח המשיבה כי טענות המבקש בענין מצבו הרפואי נבדקו לעומקן הן על ידי בית משפט השלום אשר קבע כי אין בהן כדי לשלול את הצורך בהשתת עונש של מאסר בפועל על המבקש, והן על ידי בית המשפט המחוזי אשר אף קבע כי יש להחמיר את עונשו. זאת, בשל האיזון שנערך בין שיקול זה ובין חומרת העבירות אשר ביצע המבקש וסטנדרט הענישה הראוי כפי שנקבע על ידי בית משפט זה. הבקשה לרשות ערעור אינה מעלה כל מידע חדש בענין מצבו הרפואי של המבקש ולמעשה אין הוא מצרף כל מסמך רפואי שלא היה בפני בית המשפט המחוזי, ומשכך אין מקום ליתן רשות לערער.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובת המשיבה כמו גם בהחלטות בתי המשפט הקודמים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכה זו.

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש אוסיף כי אף לגופה דין הבקשה לרשות ערעור להידחות. העבירות בהן הורשע המבקש הינן חמורות ובמיוחד כאשר אין מדובר במעידה חד פעמית אלא בשלושה מקרים שונים בחלקם היה המבקש חלק מקבוצה מאורגנת אשר "עסקה" בגניבת רכבים ובאחד מהם פעל באופן עצמאי (ראו

ע"פ 5128/97 מנסור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.6.1998)). מה גם שבענייננו ביצע המבקש עבירות אלו שעה שלא היה בידו רשיון נהיגה בר תוקף, לא היה מבוטח ואף היו תלויים ועומדים נגדו שני עונשי פסילת רישיון מהם התעלם.

נכון הוא כי עונשו של כל אדם נקבע גם על פי נתוני המקרה הקונקרטי וישנם מקרים חריגים בהם על אף שאדם הורשע בעבירה יימנע בית המשפט מלהשית עליו עונש של מאסר לריצוי בפועל, אך לא שוכנעתי כי המקרה דנן בא בגדר אותם מקרים חריגים. מצבו הרפואי של המבקש נבחן בפרוטרוט על ידי הערכאות הקודמות ונקבע כי על אף שחמור הוא, אין בכך כדי למנוע את הטיפול במבקש במסגרת שירות בתי הסוהר. בית משפט השלום אף התייחס נקודתית לטענת המבקש כי מצבו החמיר עקב מעצרו, וקבע כי אף אם הייתה החמרה במצבו בנקודת הזמן בה שוחרר מהמעצר, נראה כי חל שיפור במצבו ואין במסמכים הרפואיים אותם הציג כדי לשכנע אחרת. משזו נקודת המוצא, לא מצאתי פגם גם בקביעת בית המשפט המחוזי כי יש להחמיר בעונשו של המבקש. נקבע כבר פעמים רבות כי אין מצבו הרפואי של אדם מקנה לו "חסינות" מפני תוצאות מעשיו (ראו למשל רע"פ 5230/08 אבו עמאר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.7.2008)). בנסיבות הענין מצבו הרפואי הקשה של המבקש לא מנע ממנו את ביצוע העבירות בהן הורשע ולא שוכנעתי כי ממועד ביצוע העבירות חלה החמרה שכזו המצדיקה חריגה מכלל זה. חזקה על שירות בתי הסוהר כי יפעל על מנת להבטיח למבקש את הטיפול הרפואי לו הוא זקוק.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית.

ההחלטה מיום

1.1.2009 בענין עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 22.2.2009 לא יאוחר מהשעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי מרכז לשם תחילת ריצוי עונשו.