רע"פ 7021/04 רותם פרץ נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (השופט א' טל) מיום 15.7.04, אשר דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה (השופטת נ' פראג לבוא ) מיום 12.11.03 ועל החלטתו של בית משפט השלום שלא לבטל את פסק דינו, מיום 13.5.04.

ביום 2.6.03 הוגש כנגד המבקשת כתב אישום המייחס לה נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה, עבירה לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה, וללא פוליסת ביטוח תקפה, עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970. המבקשת לא התייצבה ביום 12.11.03 לדיון בפני בית משפט השלום, ובהעדרה היא הורשעה בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום ונגזרו עליה פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך שנתיים וקנס בסך 2,000 ש"ח. ביום 9.5.04, כחצי שנה לאחר מתן פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה, הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרה. בבקשתה טענה המבקשת כי מספר ימים עובר למועד הדיון ילדה את בנה הבכור ולכן עניין המשפט נשכח ממנה. בית משפט השלום דחה בקשה זו וקבע כי משנמסרה למבקשת הזמנה לדיון כדין, היה עליה לבקש דחייתו עת ידעה שיתכן ולא תוכל להתייצב אליו. לגופו של עניין קבע בית המשפט כי לא נגרם למבקשת עיוות דין שכן ממילא אין היא מורשית לנהיגה.

בית המשפט המחוזי דחה, כאמור, את ערעורה של המבקשת אשר הופנה הן כנגד החלטת בית משפט השלום שלא לבטל את פסק הדין שניתן בהעדרה והן כנגד חומרת העונש שנגזר עליה. בית המשפט מצא כי אי-התייצבותה של המבקשת לדיון לא נבע מטעמים מוצדקים וכי מכל מקום, באת-כוחה טענה בפני ערכאת הערעור את כל אשר יכולה המבקשת לטעון בפני בית משפט השלום. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי נהיגתה של המבקשת ברכב על אף שמעולם לא נבחנה במבחני תיאוריה או במבחני נהיגה מעשיים, מסכנת את ציבור המשתמשים בדרך ומצדיקה החמרה וסטיה מעונש המינימום שנקבע בצד העבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה. בית המשפט הבהיר כי עונשי הפסילה והקנס שהוטלו על המבקשת, למרות שאינם קלים, אינם חורגים ממדיניות הענישה המקובלת אלא אך מגשימים אותה.

בפניי חזר בא-כוח המבקשת על הטיעונים שהעלה בפני שתי הערכאות שדנו כבר בעניינה של מרשתו והוסיף כי חומרת העונש אשר הוטל על המבקשת בהעדרה, מצדיק מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחים לה שוכנעתי כי דינה להידחות. הלכה היא כי אין בית משפט זה דן בחומרת העונש כערכאת ערעור שנייה, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן המעלים שאלה משפטית או ציבורית רבת חשיבות. אין המקרה שלפנינו חורג מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת, ולכן אין בו להצדיק מתן רשות ערעור. אולם למעלה מן הצורך אוסיף כי גם לגופו של עניין, אין מקום להתערבות בית משפט זה בגזר הדין שהושת על המבקשת. המסוכנות הנלמדת מבחירתה של המבקשת לנהוג ברכב – על אף שמימיה לא הוכשרה ולא הורשתה לכך – הנה רבה, עד כי יש בה להצדיק רף ענישה גבוה כמו זה שנקט בית משפט השלום עת גזר את דינה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.