רע"פ 704/09 עו"ד אורי גלבוע נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין ב בית

המשפט לתעבורה בפתח תקוה (תיק ת' 9782/05) בגין עבירה של נהיגה במהירות העולה על המהירות המותרת, לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

על פי הנטען בדו"ח, המהווה את כתב האישום, נתפס המבקש ביום 7.8.2005 כאשר הוא נוהג את רכבו במהירות של 165 קמ"ש בכביש 6, מקום בו המהירות המירבית המותרת הינה 110 קמ"ש .

ביום 7.6.2006 הרשיע בית המשפט לתעבורה בפתח תקוה (כבוד השופט ש' נחשון (אטינגר) ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, תוך שהוא קובע כי עדות עדי התביעה אמינה עליו על כל פרטיה, ולא נותר ספק לגבי האופן שבו מדד עד התביעה 1 (להלן: השוטר ) את רכב המבקש, שהיה בודד על הכביש, במרחק 238.5 מטרים ממנו. בבסיס הרשעת המבקש עמדה גם תגובתו בפני השוטר בסמוך לאחר שנעצר על ידו, בה אמר המבקש כי לא שם לב למהירות בה נסע, התנצל, והתחנן כי יבוטל לו הדו"ח. רק בסוף התגובה הטיח בשוטר כי מ דובר במדידה של רכב אחר, וכי יצא זכאי בבית המשפט. לאחר מכן ביקש המבקש מן השוטר לרשום מזכר משל עצמו, ובו כתב כי תגובתו כפי שנרשמה על ידי השוטר אינה משקפת את דבריו, והכחיש את ביצוע העבירה. בית המשפט

לא ראה בזאת אלא ניסיון לתקן את תגובתו הראשונה. צוין, כי חתימתו של המבקש, כעורך דין, מחייבת אותו אף יותר משהיא מחייבת אדם מן השורה, ומצופה ממנו לא לחתום על תגובה שאינה משקפת את דבריו. זאת ועוד, בית המשפט קבע, כי אף לפי חישובי המבקש, המרחק בו עצר הוא את רכבו עולה בקנה אחד עם מהירות הנהיגה המיוחסת לו בכתב האישום. לאחר שהרשיעו במיוחס לו, גזר בית המשפט

את דינו של המבקש לקנס בסך 1,500 ש"ח או 150 ימי מאסר תמורתו, בנוסף ל-5 חודשי פסילת רישיון על תנאי, לתקופה של שנתיים.

על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ערער המבקש ל בית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 2857-08-07). ביום 14.2.2008 קבע בית המשפט (כבוד השופטת א' דודקביץ ), כי למען הסר ספק, ומשלא התנגדה לכך המשיבה, יותר למבקש להגיש חוות דעת מומחה מטעמו (להלן בהתאמה: חוות הדעת, המומחה ), והחזיר את התיק ל בית המשפט לתעבורה, אך לצורך הגשת חוות הדעת וחקירת המומחה עליה.

ביום 28.7.2008, לאחר שהוגשה חוות דעתו של המומחה ולאחר חקירתו עליה, קבע בית המשפט לתעבורה כי אין בחוות דעת זו כדי לשנות ממסקנותיו בפסק דינו מיום 7.6.2006. זאת, מפני שההפרש של 50 מטרים במרחק העצירה, בין חוות הדעת, לבין הערכת השוטרים, אין בו כדי לשנות את המסקנה בדבר מהירות נסיעתו של המבקש. משכך, נותר פסק הדין על כנו.

על פסק דינו המשלים של בית המשפט לתעבורה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 2471-10-08). ביום 27.11.2008 דחה בית המשפט (כבוד השופט א' ש' שילה ) את הערעור. נקבע, כי צדק בית המשפט לתעבורה עת התייחס לתגובתו של המבקש בסמוך לעצירתו, כאל ראשית הודאה, והרשיעו גם על פיה. עוד נקבע, כי אכן, אין במזכר שנכתב על ידי המבקש לאחר מכן אלא ניסיון לשנות את גרסתו הראשונית. בית המשפט ציין, כי בערעוריו, מנסה המבקש לשנות מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתעבורה, ומממצאי מהימנות שקבע ; בעניין זה נקבע, כי לא זו בלבד שאין זה ממנהגה של ערכאת ערעור להתערב בשאלות שבעובדה ובממצאי מהימנות, אלא שלקביעותיו אלה של בית המשפט לתעבורה קיים יסוד מוצק בחומר הראיות. חוות דעתו של המומחה מבוססת על נתונים תיאורטיים, ומכל מקום אין בה כדי לפגום במסקנות אליהן הגיע בית המשפט לתעבורה טרם הגשתה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי חתימתו על הדו"ח, הכולל את תגובתו כפי שזו נרשמה על ידי השוטר, אינה מהווה הודאה בתוכן התגובה, אלא אך אישור קבלת הדו"ח. עוד נטען, כי אף בתגובתו בפני השוטר הכחיש המבקש את ביצוע העבירה. המבקש מוסיף וטוען, כי שגו הערכאות הקודמות, בהתעלמן מחוות דעת המומחה מטעמו התומכת בגרסתו, אשר לא נסתרה, והמבססת, לכל הפחות, ספק סביר ביחס לאשמתו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982). במקרה שבפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי. מטעם זה בלבד דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יצוין, כי גם לגופו של עניין, דינה של הבקשה להידחות. זאת, כיוון שעניינה ממצאי מהימנות ושאלות שבעובדה, אשר נבחנו והוכרעו בערכאה הדיונית. כידוע, הלכה היא, כי ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות ובשאלות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). יוער, כי אף בהתייחס לטענות העובדתיות גופן דין הבקשה להידחות, ולו רק לאור תגובתו של המבקש בפני השוטר, ממנה משתמעת הודאה במיוחס לו. טענתו של המבקש, לפיה חתימתו על הדו"ח, הכולל את תגובתו כפי שזו נרשמה על ידי השוטר, אינה מהווה הודאה בתוכן התגובה, הינה טענה מלאכותית, ואין בה אלא ניסיון נוסף מצד המבקש להתגבר על גרסתו הראשונית-המפלילה. משזו מסקנתי, שוב אין לי הצורך להידרש ליתר טענותיו של המבקש. לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.