רע"פ 7213/14 רונן מאיר נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ט' חיימוביץ ), אשר דחה את ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית המשפט לתעבורה באשקלון (כב' השופטת ר' שוורץ ), בגדרה הורשע המבקש בעבירה של נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) ל פקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה ).

אפתח בהצגת הנתונים הרלבנטיים להכרעה.

עיקר העובדות והשתלשלות ההליכים

2.

המבקש הואשם בעבירה של נהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) ל פקודת התעבורה . בכתב האישום נטען כי הוא נהג בקלות ראש בכך שעקף רכבים מימין ומשמאל.

3.

המבקש כפר באשמה ומשכך התנהל ההליך עד תום. במסגרת פרשת התביעה העיד השוטר שרשם למבקש את דו"ח התנועה בגין המעשים נשוא כתב האישום. במסגרת פרשת ההגנה העיד המבקש, אשר הגיש, בין היתר, הקלטות ותמלולי הקלטות שנעשו באמצעות מכשיר טלפון נייד במעמד רישום הדו"ח.

4.

בהכרעת הדין צוין כי כעולה מתיעוד האירוע על-ידי השוטר כותב הדו"ח, הלה צפה במבקש מבצע עקיפות מימין ומשמאל במהירות, תוך שהוא "חותך" את נתיב הנסיעה של כלי הרכב הנעקפים וגורם להם לבלום. השוטר עקב אחר מהלך הנסיעה של המבקש וכאשר נע במקביל לרכבו הבחין כי מד המהירות מראה כי מהירות ההתקדמות של שניהם במקביל היא 185 קמ"ש. המבקש אישר כי ביצע עקיפה, אך טען כי לא ביצע עבירה. הוא טען כי ייתכן שלשוטר היה מניע לטפול עליו האשמת שווא כיוון שלא עצר את רכבו קרוב לשוטר כשזה הורה לו לעצור. כן טען כי בחילופי הדברים עם השוטר התמקד זה האחרון במהירות בה נסע לכאורה המבקש, דבר המעיד, לשיטתו, על כי השוטר התאנה לו ללא הצדקה.

5.

בית המשפט לתעבורה העדיף את עדות השוטר, שנקבע כי היה עד מהימן ועדותו אמינה – על פני עדות המבקש. נקבע כי אופן נסיעתו של המבקש אכן העיד על קלות הראש בה נהג וכי עדות השוטר מבססת את יסודות העבירה שיוחסה למבקש. בית המשפט ציין כי אמנם מתמליל ההקלטה (נ/10) שהגיש המבקש עולה כי השוטר שאל את המבקש אם הוא מודע למהירות נסיעתו, אך אין בכך כדי להשמיט את הבסיס העובדתי לעבירה שיוחסה בסופו של דבר למבקש.

יתרה מכך – בית המשפט לתעבורה הנכבד עמד על כך שמהירות הנסיעה היא נסיבה לחומרה לתיאור אופן הנהיגה והסיכון הפוטנציאלי לנוהגים בדרך. כן צוין כי מתמליל אחר שהוגש (נ/12) עולה שהשוטר השיב, לשאלת המבקש, כי הדו"ח הוא "...על נהיגה בחוסר זהירות" . בית המשפט מצא כי עדותו של המבקש והראיות שהגיש – דווקא מחזקות את גרסת השוטר. כמו-כן בית המשפט ציין כי הוא לא התרשם שהשוטר טפל על המבקש אשמת שווא, או כי החמיר הדברים בעדותו לצורך ההליך. המבקש הורשע, אפוא, במה שיוחס לו.

6.

בית המשפט לתעבורה השית על המערער בעקבות ההרשעה את העונשים הבאים: קנס כספי בסך של 2,000 ש"ח, או 20 ימי מאסר; פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך 4 חודשים; פסילת רישיון הנהיגה על-תנאי לתקופה של 3 חודשים; והתחייבות כספית על סך של 5,000 ש"ח שלא יעבור בתוך 3 שנים את העבירה בה הורשע, או עבירה של נהיגה במהירות מופרזת העולה על 51 קמ"ש מעל המותר.

7.

המבקש ערער על הכרעת הדין, כשהטענה העיקרית בפיו היתה כי הוא לא הוזהר על-ידי השוטר וכי העבירה שהוטחה בפניו במעמד רישום הדו"ח היתה עבירת מהירות ולא העבירה בגינה נרשם לו הדו"ח.

8.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בית המשפט ציין כי בדו"ח צוינה העבירה נשוא האישום והעובדות המקימות אותה. בית המשפט הוסיף כי אמנם, מן ההקלטה עולה כי השוטר אמר למבקש כי הוא נהג מהר, אך בהמשך, כשהמערער שאל את השוטר במה הוא מואשם, ענה לו הלה כי הוא מואשם בנהיגה בחוסר זהירות. בית המשפט הבהיר כי "אין מדובר בחקירה משטרתית, שהחשוד אמור להשמיע את גרסתו, ולכן יש להטיח בו את כל העבירות המיוחסות לו", ומכל מקום הדברים נאמרו למבקש בעל-פה. בית המשפט הוסיף כי עקיפה ומעבר מנתיב לנתיב אינם עבירות כשלעצמם, אלא כאשר הם מבוצעים בחוסר זהירות, ובמקרה זה במהירות מופרזת, ולכן ברור מדוע שם השוטר את הדגש על כך. הטענה כי השוטר לא היה מצויד במד מהירות ולכן בדה את העבירות הנוספות נדחתה בהיותה טענה נגד קביעה עובדתית המבוססת על התרשמות בית המשפט ממהימנות השוטר, ובהיעדר בסיס בחומר ששולל את קביעת המהימנות. יצוין כי במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי טען בא כוח המערער גם נגד חומרת העונש. בית המשפט דחה את הטענות מהטעם שנוכח עברו התעבורתי המכביד של המערער, ובשים לב לכך שהוא לא קיבל אחריות למעשים – העונש שהושת עליו איננו מהווה חריגה יוצאת דופן ממתחם הענישה.

תמצית טענות המבקש כאן

9.

בבקשת רשות הערעור חוזר המבקש וטוען כי מהקלטת חילופי הדברים בינו לבין השוטר שרשם לו את הדו"ח עולה כי הוא נעצר בשל עבירת מהירות ולא בגין העבירה של נהיגה בקלות ראש, אשר יוחסה לו בכתב האישום. הוא טוען כי לא הוזהר בגין העבירה שנרשמה לו בדו"ח ולא ניתנה לו אפשרות להגיב לה. לדבריו, הוא נחשף לראשונה לאישום נגדו בבית המשפט, והדבר עומד בניגוד לעקרון החוקיות, שכן אין עונשין אם לא מזהירין, וההתנהלות אף פגעה בזכותו להליך הוגן.

המבקש מדגיש את חשיבות תגובתו הראשונית של הנהג בשטח – בעת ניהול ההליך בבית המשפט לתעבורה וגורס כי שמירה על הזכות להליך הוגן מחייבת שהנהג

יכיר את העבירות המיוחסות לו, כך שתגובתו תהיה מותאמת לעבירה המיוחסת לו והוא יוכל לבחור כיצד להגיב וכך גם להימנע מאמירות שיפלילו אותו בביצוע העבירה בלא שהתכוון לכך. הוא סבור כי ההבחנה שעשה בית המשפט המחוזי בין דברי נחקר בחקירה לבין המצב בחקירת תנועה – שגויה.

טענה נוספת בפי המבקש היא כי בית המשפט לא יכול היה לקבוע על בסיס ההקלטה שהשמיע בבית המשפט כי השוטר הסביר לו את מהות העבירה המיוחסת לו, שכן השוטר עצמו טען בחקירתו הנגדית כי הוא אינו בטוח שקולו שלו הוא זה הנשמע בהקלטה. מכל מקום, הוא מטעים כי מההקלטה עולה שהשוטר לא אמר לו דבר באשר לביצוע עקיפות. המבקש סבור כי מטעמים אלה – לא ניתן לייחס לשוטר מהימנות ברמה שתאפשר הרשעה על בסיס עדותו היחידה. לשיטת המבקש, הפגמים באמינות השוטר, לצד הפגיעה הקשה בזכותו להליך הוגן צריכים להוביל לזיכויו, ולסוגיות שהוא מעלה יש משמעות ציבורית רחבה שכן הן נוגעות לכלל ציבור הנהגים בישראל.

הכרעה

10.

עיינתי בבקשה על צרופותיה ומצאתי כי דינה להידחות. הטעמים לכך יובאו בקצרה להלן.

11.

הלכה היא כי רשות לערער בפני ערכאת ערעור שניה תוענק רק במקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007)), או במקרים שמתגלה בהם אי-צדק בולט, או שמתעורר חשש כי נגרם למבקש עיוות דין (רע"פ 5165/13 בבלי נ' מדינת ישראל (20.8.2013) (להלן: עניין בבלי ) וההפניות שם).

12.

המבקש ניסה אמנם להציג את בקשתו כעקרונית ולטעון כי לאמור בה יש חשיבות לכלל ציבור הנהגים, אך הלכה למעשה הוא מלין בעיקר על קביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, אשר מבוססות על התרשמותה מהעדים שנשמעו בפניה. די בטעם זה כדי להביא לדחיית הבקשה.

13.

מעבר לדרוש אוסיף כי גם בחינת הטענות לגופן, מעלה כי אין הצדקה, בנסיבות, להתערבות בקביעות הערכאות הנכבדות קמא.

כאמור, המבקש משיג על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות והליך כמו זה שבפני – איננו המסגרת המתאימה לדיון בטענות מסוג זה (ראו: עניין בבלי ).

הרשעתו של המבקש מבוססת על האמון שנתן בית המשפט לתעבורה בעדות השוטר רושם הדו"ח. זאת, לאחר שבית המשפט הזהיר עצמו כי מדובר בעדות יחידה של עד תביעה. ההרשעה מבוססת גם על ההקלטות והתמלילים שהגיש המבקש , אשר לא זו בלבד שלא היה בהם כדי לסתור את עדותו של השוטר – אלא שהאמור בהם אף שימש חיזוק לעדות האמורה (בהנחה שהשוטר היה הדובר), שכן עלה מהם (נ/12) כי השוטר ציין בפני המבקש שהדו"ח נרשם לו "...על נהיגה בחוסר זהירות" . במצב דברים זה קשה לקבל את היאחזותו של המבקש בדברי השוטר, שלא ידע לומר האם הוא זה שנשמע בקלטת.

14.

מעבר לאמור לעיל – וזה העיקר, בית משפט זה קבע כבר כי סיווג מעשיו של נאשם על ידי המשטרה בדו"ח תנועה, אמנם איננו נעדר משקל, ואולם הסמכות לקבוע מהן העבירות שיש לייחס לנאשם בגין מעשים שיוחסו לו נתונה לרשויות התביעה, והסמכות להרשיע נתונה, כמובן, לבית המשפט, אשר מצווה לעשות כן על יסוד התשתית העובדתית שהוכחה בפניו. ראו: ע"פ 8021/13 תותונגי נ' מדינת ישראל (29.10.2014). באותו מקרה, שנסיבותיו מזכירות את נסיבות המקרה שבכאן נקבע כי: "...בדין הועמד המערער לדין בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה... ובדין הורשע בעבירה זו נוכח הראיות שהוצגו והוכחו. העובדה כי בדו"ח התנועה שרשם השוטר למערער הוא ייחס לו נהיגה בקלות ראש אין בה בנסיבות אלו כדי לשנות ממסקנה זו " (עיינו: שם, בפיסקה 11). כך הדבר גם בענייננו. בהקשר זה מקובלת עלי גם קביעתו של בית המשפט לתעבורה הנכבד כי מהירות הנסיעה – שעליה שם השוטר את הדגש עובר לרישום הדו"ח – הינה בגדר נסיבה לחומרה המבססת את תיאור הסיכון שנשקף מנהיגתו של המבקש באופן שתואר בדו"ח ובכתב האישום, ואת העבירה שיוחסה לו בדו"ח שעליו חתם המבקש ובכתב האישום שמפניו הוא התגונן בבית המשפט. מכאן, שבדין הורשע המבקש בעבירה של נהיגה בקלות ראש, אשר יוחסה לו הן בדו"ח והן בכתב האישום, והוכחה, בין היתר, באמצעות הראיות שהמבקש עצמו הציג בפני הערכאה הדיונית.

15.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית.