רע"פ 7260/05 סנץ שלמה אבוטבול נ. מדינת ישראל

1.המבקש, קצין משטרה, שימש בשנת 1995 ראש לשכת סיור ומבצעים במרחב הנגב, והיה ממונה על הערכות המשטרה לקראת "פסטיבל ערד", בכלל, ולמופע שהתקיים בתאריך 18.7.1995, ובמהלכו קיפחו את חייהם 3 צעירים ורבים אחרים נפצעו, בפרט. בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום באשדוד נטען, כי המבקש שגה בדרך בה פרס את כוחות המשטרה שהיו באתר האירוע, הוא לא דאג לסינון הקהל לפני הגעתו לשערי הכניסה, לא הכין מערכת כריזה יעילה שהיתה עשויה לסייע בניתוב הקהל, ובכלל, לא נהג "כפי שמפקד אתר סביר ומיומן היה נוהג בנסיבות המקרה" (בלשון המקור). בגין כל אלה יוחסה למבקש עבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין.

2.בהכרעת דין אשר נומקה בהרחבה, פרט בית משפט השלום את מחדליו של המבקש, ומצא כי הוא חטא בתכנון לקוי, באי- הדרכה נכונה של הכוחות, וכן לא נקט באמצעים אשר היו מסייעים בידו ובידי פקודיו להדריך ולכוון את הקהל בכניסה לאתר. לאור זאת הוסיפה הערכאה הדיונית וקבעה את אלה (עמ' 241 להכרעת הדין):

"הנאשם 6 [ המבקש ], יחד עם אחרים, כמפקד מן היישוב בנסיבות העניין, יכול היה להיות מודע לטיבו של מעשהו הרשלני, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימתו באלו, לתוצאות המעשה, מותם של שלושת הנערים זיכרונם לברכה, ובכך שלא פעל בהתאם, התרשל, כך שמות 3 הנערים, בקשר של "סיבה בלעדיה אין", נגרם בשלו...

... מפקד הכוח המשטרתי, באתר הרוק ומתכנן היערכותו 'כמפקד מן היישוב', יכול היה לצפות, שחוסר הערכות מספקת ונכונה בשערי הכניסה לאתרוק ורחבתו בתנאי האתר, בכמות בני הנוער הצפויה, בסדרי בדיקת הכבודה וביתר החסרים והכשלים עליהם עמדנו לעיל, יצור סיכון ממשי לחיי הנערים הנדחקים בכניסה.

אין שמץ של ספק, שהסיכון שנוצר ושהנאשם אפשר יצירתו, של דוחק של אלפי נערים זה לזה ואל עבר השערים, יכול להביא מחמת הדוחק למוות, ובוודאי, השכל הישר מוליך למסקנה, שהעדר הערכות שהנאשם כשל בה, תרמה בפועל לתוצאה שנגרמה.

אכן גם אחרים, שבין הנאשמים, ואולי אחרים נוספים, תרמו ברשלנותם לתוצאה האיומה שהתרחשה. אף לא אחת מאותן רשלנויות אחרות היתה כה קריטית, לשאלת הקשר הסיבתי בין התרשלות הנאשם מס' 6 [ המבקש ] לתוצאה, עד שהיתה בה לנתקו".

לאור מסקנה זו הורשע המבקש בעבירה שיוחסה לו, ובעקבות כך נגזרו לו 3 חודשי מאסר, ושנה מאסר על תנאי.

3.על פסק דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש בפני בית-המשפט המחוזי בבאר שבע, שם נחלקו השופטים בדעותיהם. סגן הנשיא י' טימור, אשר נמנה על שופטי הרוב, מצא כי המבקש חטא במחדל כאשר לא קיים את הוראותיה של פקודת המבצע, היינו, "לא דאג להציב שוטרים מחוץ לשערים, ליד המובילים, להבטיח הסדר והביטחון במקום". השופט קבע עוד, כי "סביר ששוטרים אלה היו גם יכולים להתריע מבעוד מועד על אי הסדר במקום ולגרום להזעקת כוחות נוספים מבעוד מועד למנוע האסון שאירע" (ראו עמוד 22 לפסק הדין). לאותה מסקנה בדבר הרשלנות בה חטא המבקש, היה שותף גם השופט נ' הנדל, אשר קבע את אלה: "[ המבקש ] אינו שוטר זוטר, אלא נבחר למשימה בשל מעמדו וניסיונו ... דומני שגם האדם מהישוב, אם ישאלוהו היכן צפויים קשיים באירוע רוק, שהקהל בו מונה שמונה עשר אלף איש, ישיב, בין היתר – בתחום השליטה בקהל בעת הכניסה. הכשל של [ המשיב ] אינו תוצאה של החלטה בגין רגע מתוך לחץ, תוך כדי אירוע מהיר, אלא פרי תכנון לקוי לקראת אירוע שנקבע זמן רב מראש. העובדה ש[ המבקש ] לא הציב שוטרים מחוץ לכניסה גם היא מלמדת על רשלנות ... רשלנות של [ המבקש ] אמנם אינה גבוהה אך ברורה ... משקרה האסון הצליחה המשטרה להחזיר את הסדר על כנו במהירות, על ידי שליחת כוחותיה אל הכניסה לאתר ושימוש במערכת כריזה. אי הסדר באזור הכניסה, לרבות העדרה של מערכת כריזה, רובצים לפתחו של [ המבקש ]" (עמ' 48 ואילך).

דעתו של שופט המיעוט (י' אלון) היתה שונה, והוא סבר כי יש לזכות את המבקש. ההנמקה החשובה לענייננו היא זו המצויה בעמוד 55 של פסק דינו של בית משפט קמא, לאמור: "הנחת העבודה של [ המבקש ] לפיה עיקר הסיכון והסכנה צפויים דווקא באזור הבימה שבתוך אתר האתרוק ולא מחוץ לשערי הכניסה – היא שעמדה ביסוד פעולותיו בשעה שקדמה לאסון ... כפי שעמדה ביסוד אותן הפעולות שפעל בעת התרחשות האסון ... לאחר מעשה התבררה אותה החלטה כטראגית שכן יתכן כי אם היה מקצה את הכוחות בדרך שונה היו נמנעות או קטנות התוצאות המחרידות של האסון. אולם, כדברי, בימ"ש קמא, המדובר בפעולות ובהחלטות שנבעו משיקול דעת מוטעה של מפקד הנמצא בתוככי הר האדם הגועש שבאותו האתר – ואשר אינן עניין להטלת אחריות בפלילים".

4.המבקש, שככל הנראה מתקשה להשלים עם הרשעתו, עותר לקבלתה של רשות ערעור, אולם, חוששני כי אין בידי להושיט לו סעד זה. את נימוקיו לבקשה פרט בא-כוחו המלומד, עו"ד ש' זילברמן, ובין היתר הוא טען את אלה: לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מחדליו של המערער, אף אם היו, לתוצאה הקשה של האירוע; לחלופין, גם אם הוכח קיומו של הקשר הסיבתי האמור, הוא נותק עקב מה שהוגדר כ"טיפול הרשלני" של הצוות הרפואי; עיקרו של האשם לקרות האסון רובץ לפתחו של נאשם אחר בפרשה, אשר חרף המגבלה של 18,000 צופים הנובעת מקיבולת האתר, הוא הפיץ למכירה למעלה מ-23,250 כרטיסי כניסה; המבקש היה רשאי להניח כי הנחיית המשטרה באשר לכמות הצופים תקוים, ועל כן היה רשאי לתכנן את חלוקת הכוחות בהתבסס על הנחת יסוד זו; לנוכח הסכנה אותה יצרו מעורבים אחרים בפרשה, גם אם היה נוקט המבקש באמצעים עליהם עמדו ערכאות קמא, לא היה בידו למנוע את האסון; לבסוף נטען, כי המבקש לא פעל באופן עצמאי, והתכנון שלו קיבל את אישורם של הגורמים הממונים. בפיו של המבקש היתה בקשה חילופית, היינו, שגם אם לא תימצא עילה ליתן לו רשות לערער על הרשעתו, נכון יהיה להעניק לו רשות זו בכל הנוגע לעונש שהושת עליו.

5.כידוע, הלכה היא כי רשות ערעור אינה סעד הניתן כדבר שבשגרה, והכלל המנחה הוא זה:

"בבואו לשקול את השאלה, אם להעניק רשות לערער, נוקט בית המשפט בהכרח שיטת סינון, שהעיקר בה הוא העניין היכול להיות לציבור הרחב בבירורה הנוסף של הסוגיה, שכבר נדונה בשתי ערכאות. הווה אומר, בית המשפט אינו נותן דעתו אך ורק אל מה שנפסק, כדי לבחון אם נכונה ההלכה שיצאה מלפני הערכאה הקודמת, אלא המשקל המכריע מוענק לשאלה, אם יש חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא מקרה זה יזכה לבירור שיפוטי נוסף ... חשיבותו של הענין צריכה לחרוג מן הדרוש להכרעה במקרה הקונקרטי המועלה לדיון ... אמת המידה, על פיה יוכרע בבקשה, אינה אם אכן מקובלת על בית המשפט, שדן בבקשת הרשות לערער, התוצאה, אליה הגיעה הערכאה הקודמת, ואם היה פוסק בדרך בה פסקה הערכאה הקודמת. יכול שהמסקנות של הערכאה הקודמת לא יהיו מקובלות על בית המשפט, הדן בבקשת הרשות לערער, ובכל זאת לא תוענק הרשות, כי אין מתגלה טעם בעל משקל , לאורו מוצדק לדלות את המקרה המסוים דווקא מבין אחרים שנתבררו בפני הערכאה הקודמת, ואשר לגביהם הוגשה בקשת רשות לערער. מכאן גם, כי דחייתה של בקשת רשות לערער אין פירושה כי בית המשפט, שדחה את הבקשה, סמך בכך את ידיו על האמור בפסק הדין או בהחלטה..." (דברי הנשיא שמגר בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123, 126 ואילך; וכן ראה רע"פ 3009/94 ביטה נ' מדינת ישראל , פדאור כרך 94(3), 544; רע"פ 10231/03 ציון קורן נ' מדינת ישראל , תק-על 2003(4), 480).

השגותיו של המבקש כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, חרף חשיבותן, מקורן בטענות אשר נדונו בהרחבה בפסק דינו של בית משפט השלום, ושבו ולובנו, וגם הפעם באופן מעמיק, על ידי ערכאת הערעור. אכן, בבית המשפט המחוזי לא היתה תמימות דעים ביחס לשאלת אחריותו של המבקש בפלילים. אולם, עניין זה אינו דבר חריג, ומכל מקום הוא אינו מצדיק מתן רשות לערער, באשר המחלוקת בין השופטים המלומדים נסבה על יישומן של הלכות משפטיות מקובלות וידועות, על נסיבותיו העובדתיות של המקרה הנוכחי. מכאן המסקנה, כי עניינו של המבקש אינו מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, ונראה כי עניין זה לא נעלם גם מעיניו של בא-כוח המבקש, אשר טרח וניסח את בקשת שולחו כערעור-בזכות לכל דבר ועניין. במצב זה שוב אין מנוס מהמסקנה כי מקורה של הבקשה הנוכחית הוא בקושי (הטבעי) של המבקש להשלים עם הרשעתו, אולם כידוע בכך אין משום עילה למתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.