רע"פ 7314/15 אבראהים אבו ריא נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' אלון ) בעפ"ת 33888-08-15 מיום 20.10.2015, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו (השופט א' קאופמן ) בפל"א 2579-01-13 מיום

9.7.2015 , בגדרו נגזרו על המבקש חודשיים מאסר בפועל והפעלת עונש מאסר מותנה לתקופה של שבעה חודשים לריצוי באופן חופף, כך שסך הכול ירצה עונש מאסר בפועל למשך שבעה חודשים; שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה או נהיגה בשכרות; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 29 חודשים, והפעלת פסילה מותנית לתקופה של שבעה חודשים באופן מצטבר, כך שסך הכול רישיונו ייפסל למשך 36 חודשים בפועל; פסילה על תנאי מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך שנתיים שלא יעבור עבירה בה הורשע, או אחת העבירות המפורטות בתוספת הראשונה או השנייה לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ); מימוש התחייבות חתומה על ידי המבקש על סך 2,500 ש"ח; וחתימה על התחייבות בסך 7,500 ש"ח למשך שנתיים.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש הורשע על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום, בעבירות של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) בצירוף סעיף 39א לפקודת התעבורה; נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה; ונהיגה ללא תעודת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970. על פי עובדות כתב האישום, ביום 11.1.2013 בשעה 00:15 לערך, נהג המבקש ברכב פרטי ונעצר לבדיקה על ידי מתנדבים משטרתיים. לפי המתואר בכתב האישום, המבקש נהג ברכב כשהוא נתון תחת השפעת משקאות משכרים, כך שבדוגמה של אוויר נשוף שלו נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף הוא 600 מיקרוגרם ועולה על המידה המותרת. על פי כתב האישום, המבקש נהג באותה עת מבלי שהייתה לו תעודת ביטוח בת תוקף על השימוש ברכב, ובהיותו פסול מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, בעקבות גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו בתיק תת"ע 10580-08-11 מיום 8.5.2012.

1.

ביום 26.2.2015 גזר בית משפט השלום את עונשו של המבקש. במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם בחן בית משפט השלום את הפגיעה בערכים המוגנים ואת נסיבות ביצוע העבירה. בית המשפט עמד על הפגיעה במספר ערכים מוגנים ובהם, ביטחונם של עוברי הדרך והנהג עצמו; שלום הציבור; ושלטון החוק. בית המשפט ציין לחומרה מספר נסיבות הקשורות לביצוע העבירה, וביניהן העובדה שהעבירה בוצעה תוך מודעות מצדו של המבקש לכך שהוא נוהג בשעת פסילה; העובדה שהמבקש נתפס כשהוא נוהג ברמת שכרות גבוהה; והעובדה כי נגד המבקש עמד עונש מאסר מותנה אשר ניתן להפעלה בגין עבירה של נהיגה בשכרות או נהיגה בזמן פסילה. בית משפט השלום קבע, כי מתחם העונש הראוי נע בין חודשיים לשישה חודשי מאסר, ולנוכח עונש המאסר המותנה שריחף מעל המבקש, נקבע כי מתחם העונש הכולל ינוע בין שמונה לשנים עשר חודשי מאסר בפועל, זאת לצד פסילת רישיון משמעותית ועונשים נלווים.

2.

בבואו לקבוע את העונש בתוך המתחם, התייחס בית משפט השלום למספר נסיבות מקלות וביניהן, היותו של המבקש אדם נורמטיבי בדרך כלל והעובדה שהפחית באורח משמעותי את צריכת האלכוהול לה הורגל. בית משפט השלום החליט שלא לקבל את עמדתו של שירות המבחן, אשר המליץ להימנע מהשתת עונש מאסר בפועל, והציע להסתפק בהטלת עונש של שירות לתועלת הציבור. בנוסף, בית משפט השלום קבע, כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות חריגה לקולה ממתחם הענישה בשל שיקולי שיקום. עם זאת, נקבע כי מאמצי השיקום של המבקש, ואורכה של תקופת המאסר המותנית, מצדיקים הפעלה בחופף של עונש המאסר המותנה. על כן, נגזר עונשו של המבקש כאמור בפסקה 1 לעיל.

3.

המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעורו, וקבע כי בית משפט השלום שקל בכובד ראש את כלל הנסיבות הקשורות ושאינן קשורות בביצוע העבירה, ואין מקום להתערב בגזר דינו. בפתח פסק דינו, עמד בית המשפט המחוזי על חומרת העבירות של נהיגה בשכרות ונהיגה בזמן פסילה. בית המשפט המחוזי קבע, כי העובדה שהמבקש ביצע את העבירות בשעה שעמד נגדו עונש מאסר על תנאי, מעידה על העדר מורא מפני הדין וזלזול בשלומו ובביטחונו של הציבור. כמו כן, בית המשפט המחוזי קבע, כי אין בתסקיר שירות המבחן ובהמלצותיו כדי להחליף את שיקול דעתו של בית המשפט או להגבילו.

הבקשה למתן רשות הערעור

4.

המבקש טוען כי לא היה מקום לסטות מהמלצותיו של תסקיר שירות המבחן, ולמצער היה ראוי לייחס לו משקל רב יותר. בנוסף, המבקש סבור כי היה מקום לחרוג לקולה ממתחם הענישה שקבע בית משפט השלום, זאת לנוכח תהליך השיקום הארוך והמוצלח אשר עבר, לטעמו. כמו כן, המבקש גורס כי העונש אשר הוטל עליו חורג לחומרה מהענישה המקובלת בעבירות דומות באופיין לעבירות אשר ביצע. לבסוף, המבקש טוען כי הערכאות הקודמות לא נתנו משקל ראוי לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, וביניהן אורח חייו הנורמטיבי; הודאתו באשמה וחסכון זמן שיפוטי יקר; חרטתו הכנה; גילו הצעיר; ופגיעתו הצפויה של העונש בו ובמשפחתו.

דיון והכרעה

5.

עיינתי בבקשה, ובפסקי הדין של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור, ואני סבור כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני , אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה )) או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים בנסיבות המקרה (ראו: רע"פ 5066/09

אוחיון נ' מדינת ישראל

(22.4.2010)). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בהתאם להלכת חניון חיפה . מעיון בבקשה עולה, כי מכלול טענותיו של המבקש נוגעות לעניינו הפרטני בלבד, אינן מעלות כל סוגיה כללית או שיקולי צדק מיוחדים ומהוות חזרה על הטענות שהעלה הן בבית משפט השלום והן במסגרת ערעורו לבית המשפט המחוזי.

6.

הטיעונים בבקשה מתמקדים רובם ככולם בגזר דינו של המבקש. הלכה היא כי טענות לעניין חומרת העונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא במקרים חריגים של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 2275/15 אברמוב נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (5.5.2015); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (24.3.1997)). סבורני כי המקרה הנוכחי אינו נמנה על אותם מקרים, וזאת בפרט לנוכח כך ששתי הערכאות הקודמות התייחסו בהרחבה וביסודיות למכלול השיקולים בקביעת עונשו של המבקש והגיעו למסקנה זהה.

7.

למעלה מן הצורך, גם לגופם של דברים לא מצאתי כי יש דבר בטענות המבקש. המבקש מלין בראש ובראשונה על כך שלא ניתן, לטעמו, משקל מספק לקולה, להמלצת שירות המבחן שלא להטיל עליו עונש של מאסר בפועל. טענה זו דינה להידחות. לעניין זה, ידועה ההלכה לפיה תסקיר שירות המבחן, על אף הערכת מקצועיותו הרבה, מהווה המלצה בלבד ובית המשפט רשאי להפעיל את שיקול דעתו בהתחשב בכלל האינטרסים העומדים לפניו (ע"פ 5626/14 לנקין נ' מדינת ישראל (2.8.2015); רע"פ 4144/15 אבו אלטיף נ' מדינת ישראל

(16.6.2015);

בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (29.6.2005)). בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי התייחסו בהרחבה לתסקיר שירות המבחן, וקבעו כי ההמלצות המובאות בו אינן מביאות בחשבון את כלל נסיבות המקרה, ובפרט את קיומו של מאסר מותנה אשר עמד נגד המבקש בעת ביצוע העבירות מושא החלטה זו.

8.

אין בידי לקבל גם את טענתו של המבקש לפיה היה מקום לחרוג לקולה ממתחם הענישה שנקבע לו, בשל שיקולי שיקום. בית משפט זה עמד לא אחת על כך ששיקול השיקום אינו חזות הכול ולצדו ניצבים שיקולים רבים נוספים (ראו למשל: ע"פ 5719/12 יהודה נ' מדינת ישראל (14.3.2013); ע"פ 8232/11 מדינת ישראל נ' פלוני (23.4.2012)). בענייננו, שיקולים מרכזיים הם הצורך ביצירת הרתעה אישית והגנה על שלום הציבור. ודוק: חרף טענת המבקש, בית משפט השלום העניק משקל בלתי מבוטל לשיקולי השיקום כאשר בחר לחרוג מהכלל לעניין הפעלת מאסר על תנאי, עליו עמדתי בעבר:

"רק בנסיבות מיוחדות רשאי בית המשפט לקבוע כי המאסר המותנה שהופעל ירוצה בחופף לעונש המאסר שנגזר בגין העבירה הנוספת" (ע"פ 3869/09 סלימן נ' מדינת ישראל

(28.12.2009)).

כאמור, בית משפט השלום קבע, כי מאסרו המותנה של המבקש ירוצה בחופף ולא במצטבר לעונש שהושת עליו בגין העבירות מושא החלטה זו. קביעה זו, החורגת מן הכלל, התקבלה, בין השאר, מתוך התחשבות במאמצי השיקום שעשה המבקש. לנוכח כל האמור, אינני רואה לנכון לקבל את הבקשה.

9.

סוף דבר, הבקשה נדחית .

המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר בימ"ר קישון, ביום 30.11.2015, לא יאוחר מהשעה 10:00, או על-פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות ועותק מהחלטה זו. על המבקש לתאם את כניסתו למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, בטלפונים: 08-9787377 או 08-9787336.