רע"פ 7350/05 סהר חן(חמו) נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע – על-פי הודאתו – בבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת.ד. 10602/04) באי ציות לאור אדום, עבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: התקנות); נהיגה בקלות ראש, עבירה על סעיף 62(2) ביחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); נהיגה בדרך הגורמת נזק, עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות; וכן נהיגה בשכרות, עבירה על סעיפים 62(3) ו- 39א לפקודה.

על-פי כתב האישום, ביום 14.10.03 בסביבות השעה 02:50 לפנות בוקר, נהג המבקש בקטנוע בצומת מרומזר בתל-אביב. המבקש חצה את הצומת מבלי לציית לאור האדום שדלק ברמזור בכיוון נסיעתו ופגע ברכב שחצה את הצומת באור ירוק. המבקש נהג בשכרות. לאחר שהוא פונה לבית-החולים בעקבות התאונה נערכה לו בדיקת דם, בה נמצא ריכוז אלכוהול של 123 מ"ג ב- 100 מ"ל דם, כלומר כ- 150% יותר מהכמות המותרת על-פי תקנה 169א לתקנות. כמו-כן, למבקש נגרמו חבלות של ממש בשל התאונה.

בית-המשפט לתעבורה (כבוד השופט י' ויטלסון) הטיל, ביום 16.5.05, על המבקש פסילה מקבלה או החזקה של רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים ועונש מאסר של שישה חודשים על תנאי למשך 3 שנים, והתנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה או נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים או עבירה על תקנה של סירוב להיבדק בבדיקת שכרות.

על גזר-הדין של בית-המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעורו טען המבקש, כי במסגרת התאונה הוא ניזוק קשות, מהלך על קביים וכנראה לעולם לא ישוב לרכב על אופנוע. הוא מחויב בטיפולים רפואיים, מחויב בניוד, קשה לו עם תחבורה ציבורית ומבקש להקטין את העונש או לפחות לסווגו כך, שתיאסר נהיגה באופנוע בלבד.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה את הערעור בקובעו, כי העונש שנגזר על המבקש הינו עונש מינימום וכי הנסיבות לעבירה נעוצות במבקש עצמו. כמו-כן, הוסיף וציין בית-המשפט המחוזי, כי בעבירת השכרות, מן הראוי לפסוק עונשים כבדים יותר ולא להסתפק בתקופת המינימום. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין מקום להיעתר לבקשת המבקש ולסווג את הפסילה לקטנוע בלבד. שכן, "מתן היתר לנהיגה ברכב עשויה להביא את המערער להישנות התנהגותו ולתוצאות קשות".

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענת המבקש הוא, כי הוא אינו זקוק יותר לרישיון הנהיגה ככל שזה מתייחס לנהיגה על רכב דו-גלגלי ולמעשה מיום פציעתו אי שם בשנת 2003 כבר אינו עובד בשליחויות על קטנוע או בכלל, תחום בו עסק במשך שנים ארוכות. לטענת המבקש, הוא הביע הסכמתו להיפסל לתקופה ארוכה על רכב דו-גלגלי, ולו כדי שתבוטל או תקוצר תקופת הפסילה על רכב פרטי, אך בעניין זה לא הלכו הערכאות הקודמות לקראתו ודחו את בקשתו.

מנגד, תומכת המשיבה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, הבקשה אינה מעלה כל עניין בעל חשיבות ציבורית והיא אינה אלא ערעור נוסף על העונש שנגזר על המבקש – הא ותו לא. עוד מוסיפה וטוענת המשיבה, כי גזר-הדין של בית-המשפט לתעבורה הפעיל את מידת החסד והרחמים כלפי מצבו של המבקש והשית עליו את עונש הפסילה המינימאלי.

דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כך למשל נקבע ברע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

"בית משפט זה אינו נוהג ליתן רשות ערעור שעה שהערעור המבוקש עוסק אך ורק בחומרת העונש שנגזר: 'הלכה היא מימים ימימה, כי 'על חומרת העונש אין נוהגים לתת רשות לערער בכלל כי בעניין עונש מספיקות שתי ערכאות די והותר'... רשות כזאת ניתנת רק במקרים חריגים ומיוחדים והמקרה דנן אינו כזה'" (ראו גם רע"פ 1459/91 טולדנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 2092/04 קשקוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. המבקש הודה בעובדות כתב האישום. בית-המשפט לתעבורה התחשב בנסיבות מצבו של המבקש, הטיל עליו את העונש המינימאלי הקבוע בחוק ונמנע מלהטיל עליו קנס, וזאת הגם שהמבקש הורשע בעבירת השכרות, הידועה כחמורה והגם שלמבקש 29 הרשעות תעבורתיות קודמות, לרבות הרשעה בגין גרם תאונת דרכים ונהיגה בקלות ראש. לכך יש להוסיף, כי המבקש בעצמו ציין, כי סיבת התאונה הינה, כי הוא "נרדם ברכיבה". בשל כל אלה, לא מצאתי, בנסיבות המקרה דנן, את אותן הנסיבות שיש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.