רע"פ 7377/18 איליה חולדוקוב נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' כרמל , כ' מוסק ו - ש' רנר ) בעפ"ג 14677-03-18 מיום 16.9.2018, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופט ש' הרבסט ) בת"פ 11419-08-11 מיום 21.1.2018.

2.

המבקש הורשע, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

3.

כפי שעולה מעובדות כתב האישום המתוקן, המבקש ואחר אשר לא ערער על גזר דינו (להלן יחדיו: השניים ), עבדו כמאבטחים בפאב. ביום 22.5.2010 בשעה 3:00 לערך, תקפו השניים שני מבלים (להלן: המתלוננים ) שהגיעו למקום וגרמו להם חבלות חמורות.

בכתב האישום המתוקן מתואר כי המתלונן 1 יצא מהפאב כשכוס בידו, והשניים דרשו ממנו להיכנס פנימה עם הכוס. משלא נענה לדרישתם, החלו להכות אותו בכל גופו, והוסיפו להכותו לאחר שנפל ארצה, בעטו בו בכל חלקי גופו, לרבות בפניו, וכן דרכו עליו, תוך שהם גורמים לו חבלות ושברים.

בהמשך יצא המתלונן 2 מהפאב, מעד ונפל לרצפה. אז ניגשו אליו השניים, והחלו להכותו ולבעוט בו בעודו שוכב על הקרקע.

כתוצאה ממעשים אלו נגרמו למתלונן 1 שבר בעצם האף וחבלות בצלעות וביתר גופו, לרבות חתכים ביד, פצעים בגבו ונפיחות במצחו. למתלונן 2 נגרם שבר ללא תזוזה בזווית הלסת.

4.

בגזר הדין עמד בית משפט השלום על הערך המוגן הנפגע מביצוע העבירה, על מידת הפגיעה בו, על נסיבות ביצוע העבירה ועל הענישה הנוהגת, וקבע את מתחם הענישה בין מספר חודשי מאסר, שיכול שירוצו בעבודות שירות, לבין 18 חודשי מאסר בפועל.

בקביעת העונש סקר בית משפט השלום את נסיבותיו האישיות של המבקש וכן את תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו. בתוך כך קבע כי יש לסטות מהמלצת שירות המבחן להסתפק בהשתת עונש מאסר על תנאי. את קביעתו זו ביסס בית משפט השלום על חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; עברו הפלילי של המבקש בעבירות אלימות; וכן העובדה כי נטל אחריות מסויגת בלבד לביצוע העבירה, והראה חוסר נכונות לשאת בעונש בדרך של של"צ.

5.

על כן, השית בית משפט השלום על המבקש עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות; 3 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור כל עבירת אלימות; וכן פיצוי בסך 1,000 ש"ח לכל אחד מהמתלוננים.

6.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על חומרת העונש. נטען כי בית משפט השלום התעלם מהמלצת שירות תסקיר המבחן; כי לא ניתן משקל מספק לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה; וכי העונש שהושת עליו חמור בהרבה מהעונש שהושת על המעורב השני בביצוע העבירה, באופן שאינו הולם את עקרון האחידות בענישה.

7.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש תוך שסמך את ידיו על קביעותיו של בית משפט השלום. בפרט נקבע כי נסיבות ביצוע העבירה מלמדות על "אלימות קשה ומוגזמת", וכי לאחר שקילת כלל הנסיבות, אין מקום להתערב בעונשים הקלים יחסית שהושתו על המבקש.

8.

מכאן הבקשה שלפניי.

9.

המבקש חוזר בנימוקי הבקשה על טענותיו כפי שנטענו בבית משפט קמא. בפרט מדגיש המבקש כי בית המשפט המחוזי לא שקל את הטענות שעלו בנימוקי הערעור; כי לא ניתן משקל מספק לחלוף הזמן בגזירת עונשו; כי לא ניתן משקל מספק לתסקירי שירות המבחן בעניינו; וכן כי ההבחנה בין עונשו לעונש של המעורב השני בעבירה היא "קיצונית ומצדיקה רשות ערעור", לדבריו, לאור עקרון אחידות הענישה.

10.

דין הבקשה להידחות.

11.

הלכה היא כי לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אלא במקרים חריגים, בהם הבקשה מעלה שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינו הפרטי של המבקש, או אם מתעוררים בנסיבות העניין שיקולי צדק ייחודיים, לרבות חשש מפני עיוות דין.

זאת ועוד, נקבע כבר לא אחת כי בקשת רשות ערעור הנסובה על חומרת העונש בלבד לא תתקבל אלא במקרים של סטייה קיצונית ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים (ראו למשל: רע"פ 1830/16 רקיבי נ' מדינת ישראל בפסקה 13 (11.4.2016) ; רע"פ 4315/18 שדה נ' מדינת ישראל בפסקה 10 (12.6.2018) ).

12.

בקשה זו אינה באה בגדרי אמות המידה האמורות.

טענותיו של המבקש נדונו והוכרעו בשתי ערכאות, ולא ראיתי כי נפל פגם בהנמקתן של הערכאות דלמטה. כמו כן, המקרה הנדון אינו מעלה חשש לעיוות דין משמעותי בנסיבות עניינו של המבקש.

חרף ניסיונו של המבקש לשוות לבקשה כסות עקרונית, סוגית האחידות בענישה מהווה טענה ערעורית במהותה בנסיבות העניין. בית משפט השלום קבע את הפער בענישה בין השניים לאור נסיבותיו האישיות של המבקש לרבות עברו הפלילי והתרשמות שירות המבחן בעניינו. משכך, אין טענה זו מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

מעשהו של המבקש מהווה בריונות לשמה ולטעמי, העונש שהושת עליו אף מקל עימו. זאת בייחוד בנסיבות התנהלותו הברוטאלית כלפי זולתו, במסגרתה ראה לנכון לתקוף את המתלוננים באלימות קשה וללא כל התגרות מוקדמת מצדם.

למעלה מן הצורך אדגיש כי המלצת שירות המבחן אינה מחייבת את בית המשפט אלא מהווה רק אחד מהשיקולים שעליו לשקול במכלול שיקולי הענישה הבאים בפניו (ראו: בש"פ 3970/18 אסווד נ' מדינת ישראל (5.6.2018) ).

13.

הבקשה נדחית אפוא.