רע"פ 7392/10 רן קפלן נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט בן-יוסף) מיום 10.10.10 בתיק עפ"ת 7024-06-10, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב (השופטת פראג-לבוא) מיום 10.5.10 בתיק תת"ע 35075/07. בגדר אותו פסק דין הושתו על המבקש עונשים של פסילת רשיונו לתקופה של 20 חודשים, בניכוי 30 ימי פסילה מנהלית שהוטלה עליו; פסילת רשיון על תנאי למשך חצי שנה; מאסר על תנאי למשך 3 שנים; וקנס בסך של 2,500 ₪.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש הורשע בעבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3) וסעיף 39א' לפקודת התעבורה, ביחד עם סעיף 64ד' לפקודה. לפי הנטען, ביום 5.10.07 נהג המבקש ברכבו בכביש 20 לכיוון דרום, ונעצר לביקורת שגרתית על ידי המשטרה. מאחר שנדף הימנו ריח אלכוהול, התבקש לבצע בדיקת "נשיפון" (בדיקה אשר נהג אינו מחויב על פי חוק לבצעה, ומשמשת את השוטרים כאמצעי ניפוי. כלומר, רק אם התוצאה חיובית - במובן הלא - חיובי של חשד לשכרות – נדרש הנהג לבצע את בדיקות הנשיפה או הדם אשר נהג מחויב לבצען על פי חוק). המבקש כשל בביצוע הבדיקה ועל כן נדרש לבצע בדיקת נשיפה ("ינשוף"), שהיא כאמור חובה, וסירב; הוא הדין באשר לבקשה למסירת דגימת דם. למבקש הוסברה משמעות סירובו, על פי דרישת הדין. לאחר כשעה ומחצה, משהגיע למקום קרוב משפחתו ולאחר שנרשם למבקש דו"ח לפיו נתפס נוהג בשכרות, ניאות לבדיקת ה"ינשוף".

ג.

בפסק דינו מיום 21.2.10 הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש במיוחס לו. בית המשפט הסתמך על עדות השוטרים אשר פגשו את המבקש ביום המעשה וקבע, כי המבקש הכשיל בכוונה את בדיקת הנשיפון, וכי סירב לביצוע בדיקת הנשיפה ובדיקת הדם. נקבע, כי בהתאם לדין, משמעות הסירוב היא כי חזקה על הנהג המסרב שהוא נוהג בשכרות. בית המשפט הדגיש, כי הנהג אינו יכול להכתיב תנאים לגבי מועד ביצועה של הבדיקה, וכי הסכמה שניתנה לאחר חלוף שעה ומחצה אינה בגדר הסכמה, ודינה כדין סירוב. עוד נקבע, כי אין קמה חובה בחוק לביצוע "בדיקת מאפיינים" (בדיקת התרשמות שוטר ממצבו של נהג שנחשד לנהיגה בשכרות, שהיתה בשימוש עד לתיקון 72 לפקודת התעבורה מתשס"ו, עת הוחלפה באמצעי המדעי החדיש והאמין יותר, הוא בדיקת ה"ינשוף") ועל כן אי עריכתה אינה מעלה או מורידה לעניין הרשעתו. בית המשפט הדגיש, כי ניתנה למבקש שהות רבה להעיד את עדיו והוא לא עשה כן. ביום 10.5.10 נגזר דינו של המבקש, ובתוך מסגרת הסדר טיעון, שבית המשפט החליט לקבלו, נגזרו עליו פסילה למשך 20 חודשים, וענישה נוספת כאמור.

ד.

המבקש עירער על ההכרעה לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה. בית המשפט קבע, כי אין ערכאת ערעור מתערבת בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית אלא בתנאים שאין המקרה דנא בא בקהלם. עוד צוין, כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתעבורה אף מתיישבות עם עדויות השוטרים, וכי ברור שבית המשפט לתעבורה העדיף את עדויות השוטרים, הגם שלא נאמר בפסק הדין מפורשות כי גרסתם אמת. כן נקבע, כי אין כיום חובה לבצע בדיקת מאפיינים, והיא אינה נדרשת לצורך הרשעה. הודגש, כי עונש הפסילה בפועל שהושת על המבקש נמוך מסף המינימום שנקבע בחוק, ובכך יש לדחות את הטענה לפיה הענישה שהושתה על המבקש מחמירה עמו יתר על המידה. על כך הוגשה הבקשה הנוכחית.

הבקשה

ה.

בבקשה נטען, כי שגה בית המשפט כאשר החיל על המבקש את חזקת הסירוב, שעה שהלה הסכים לביצוע בדיקת הנשיפון אך כשל בביצועה בפועל; נטען, כי המבקש ניסה לשתף פעולה עם המשטרה אך לא עלתה בידו. עוד נטען, כי בית המשפט נמנע מקביעה פוזיטיבית, כי הוא מעדיף את גירסת השוטרים על פני גירסת המבקש, ומשכך, לא נכון היה לסמוך את הרשעתו על גירסת השוטרים. עוד נטען, כי הימנעות השוטרים מביצוע בדיקת מאפיינים אשר היה ביכולתה ליתן לבית המשפט תמונה מהימנה בדבר מצב המבקש, במנותק מן הממצאים המדעיים, גרמה לכך שנפגמה הגנתו, והיא ונבעה מתוך רצון השוטרים לילך מן המקום מוקדם ככל הניתן. נטען, כי נוכח האמור מעלה המקרה סוגיה בעלת חשיבות ציבורית החורגת ממחלוקת הצדדים הישירים להליך, שכן סוגית "חזקת הסירוב" המוחלת על אדם המנסה לשתף פעולה אך אין הדבר עולה בידו, עשויה להשפיע על כל הנדרשים לבדיקה; וכן כי סוגיית ההרשעה בלא קביעה פוזיטיבית בדבר מהימנות העדים, מעלה שאלה החורגת מן המחלוקת במקרה הפרטי.

הכרעה

ו.

לאחר הדיון לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. מרבית הבקשה עניינה פולמוס עם קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתעבורה. עיון בפסק דינו של בית המשפט לתעבורה מגלה קביעות עובדתיות באשר לנהיגה בשכרות ולסירוב לנשיפה ל"ינשוף" ולבדיקת הדם, לאחר שהמשמעות הוסברה למבקש. בית המשפט נסמך על עדות השוטר שעצר את המבקש. לפיה הדיף ריח אלכוהול, כשל בבדיקת נשיפון וסירב לבדיקת "ינשוף", ולמתן דגימת דם (שהיה מחויב לה). צוטטו דבריו לשוטר, "אני יוצא פעם בחודש הביתה, אתה לא מכבד אותי, תעזור לי בבקשה, תדבר עם חבר שלי מהמשטרה, ועד אז, אני לא עושה כלום". קצין המשטרה שהוזעק למקום על ידי השוטר העיד, כי הסביר למבקש את משמעות הסירוב, והלה סירב מספר פעמים, והסכים רק לאחר שעה וחצי, שאז לשיטת אנשי המשטרה יכלה השפעת האלכוהול לרדת ולא לשקף את מצב הנבדק בזמן הנהיגה.

ז.

נזכור, כי החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 72), תשס"ו-2005 קובע בסעיף 64ב(א1) לפקודה כי "שוטר רשאי לדרוש מנוהג רכב... לתת לו דגימה של אויר הנשוף מפיו... באמצעות מכשיר שאושר לשם כך...". סעיף 64ב(ב) קובע כי "שוטר רשאי לדרוש מנוהג ברכב... שיש לשוטר חשד סביר כי הוא שיכור, לתת לו... דגימת דם לשם בדיקה". סעיף 64ב(ב2) קובע כי שוטר הדורש מאדם נשיפה או דגימת דם, בין השאר, "יודיע לו את מטרת נטילת הדגימה, יבקש את הסכמתו ויסביר לו את המשמעות המשפטית של סירוב לתת דגימה...". הסירוב, לפי סעיף 64ד, מהוה עבירה.

ח.

במישור המשפטי איפוא לא היתה חובה למסור בדיקת נשיפון, אך היתה חובה לבדיקת ינשוף ולמסירת בדיקת דם. בית המשפט ציין כי "אכן, לא ייתכן שנהגים המבקשים להיבדק יכתיבו סדר היום, ויתנו הסכמתם בתנאים. הסכמה לאחר שעה וחצי של המתנה, אינה הסכמה ודינה כדין סירוב". אומר כבר כאן, כי כשלעצמי מסכים אני לגישה זו. גם לא הובאו עדים רלבנטיים מטעם המבקש.

ט.

ברי מעיון בספק דינו של בית המשפט לתעבורה, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, כי גם אם לא אמר בית המשפט מפורשות "שהוא מאמץ את ראיות התביעה ודוחה את דברי המערער כי לא (צ"ל כלא – א"ר) אמת, חוץ מאשר להשתמש במלים המפורשות הללו, בית המשפט קמא יצא מעורו כדי להסביר מדוע ואיך הוא מאמץ ראיות התביעה ודוחה את דברי המערער".

זו גם התרשמותי מקריאת פסק דינו של בית המשפט לתעבורה. על כן, שלא כאמור בבקשה, אין לומר שבית המשפט לתעבורה לא הכריע בשאלת מהימנות העדים; הדברים עולים בבירור מתוך עמדתו, וגם השכל הישר לא ייפקד מקומו.לא היה במקרה זה מקום לבצע בדיקות נוספות כטענת

המבקש, כשהקביעה הברורה היא של סירוב מצידו עסקינן בשאלות עובדתיות שהוכרעו.

י.

אכן, בפרשת עודה

(ר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(4) 463) ניתח הנשיא שמגר את שאלת דרכי ההוכחה של נהיגה בשכרות, ובסופו של יום ציין כי ראוי לילך בשיטות המדעיות, אך לא נחסמה הדרך בפני קבלת ראיות אחרות. בענייננו אין זו השאלה; הבעיה מתמקדת בסירוב למתן דגימת דם ובדיקת "ינשוף" על משמעותו. אין צריך לומר כי שכרות היא עניין חמור, ובכביש עלולה היא להפוך אדם, חלילה, למכונת מוות נוסעת. לכן חובתה של המשטרה לעשות את הניתן במסגרת החוק הן כדי להוריד נהגים שיכורים מן הכביש, הן כדי לאכוף כנגדם, והכלים שנתן החוק באים למנוע התחכמות בעניין רציני הנוגע לציבור כולו. מקרה זה אינו מעלה לאמיתו שאלות עקרוניות, ואינו מצדיק דיון בגלגול נוסף.

יא.

אין בידי איפוא להיעתר להקשה.