רע"פ 7418/20 א.ס. חליל בע"מ נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז – לוד (השופטת ד' מרשק מרום , השופטת העמיתה ז' בוסתן והשופטת ר' שמולביץ ) בע"פ 15236-06-20 מיום 14.9.2020, בגדרו נדחה ערעור המבקשים על גזר דינו של בית משפט השלום בנתניה (סגנית הנשיאה ט' אוסטפלד נאוי ) בת"פ 54917-08-16 מיום 7.5.2020.

2.

על פי המתואר בכתב האישום המתוקן שהוגש נגד המבקשים, ביום 31.5.2016, בשתי הזדמנויות שונות, המבקשת (חברת א.ס חליל בע"מ) העוסקת בשינוע פסולת, הובילה פסולת באמצעות משאית שבבעלותה, ללא שהחזיקה ברישיון עסק לשם כך, והשליכה את הפסולת באתר שאינו מורשה לכך.

עוד תואר כי המבקש, שהיה בעל מניות במבקשת ומנהלה, עסק בשינוע פסולת ללא רישיון חרף קיומו של צו שיפוטי מיום 8.7.2009 (ת"פ (ת"א) 5841/07 השופט צ' קפאח ) האוסר עליו לעשות כן, ולא מילא את חובות הפיקוח המוטלות עליו כנושא משרה במבקשת.

בגין מעשים אלו, יוחסו למבקשים עבירות של עיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישיון, לפי סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח – 1968 (להלן: חוק רישוי עסקים ), סעיף 1 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשע"ג – 2013 ופריט 5.1ב בתוספת; פינוי פסולת לאתר שאינו מורשה, לפי סעיפים 7(ד) ו-13ב(4א) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד – 1984 (להלן: חוק שמירת הניקיון ) וסעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977; והשלכת פסולת בניין ברשות הרבים, לפי סעיפים 2 ו-13(ג)(1א)(א) לחוק שמירת הניקיון.

בנוסף לכך, יוחסו למבקש עבירות של אי-פיקוח על המבקשת בשל היותו נושא משרה בה, לפי סעיף 15(א) לחוק שמירת הניקיון; והפרת צו שיפוטי, לפי סעיף 18 לחוק רישוי עסקים.

3.

לאחר שמיעת ראיות, הרשיע בית משפט השלום את המבקשים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

בגזר דינו עמד בית משפט השלום על הערכים המוגנים שנפגעו מביצוע העבירות שעניינם בהגנה על איכות הסביבה, בריאות הציבור, איכות המים והאוויר; כאשר לכך מצטרפת אף הפרה של צו שיפוטי.

בית משפט השלום דחה את טענת המבקשים לפיה יש לקבוע את העונש ההולם בעניינם בדומה לעונש שהושת על הנאשם בת"פ 53301-06-17 מדינת ישראל נ' ריאן (28.2.2019; להלן: עניין ריאן ), שהורשע בניהול עסק להובלת פסולת ללא רישיון ונגזר עליו עונש קנס בסך 10,000 ש"ח. בהקשר זה נקבע, כי כתב האישום באותו עניין תוקן לקולא במסגרת הסדר טיעון, הנאשם נטל אחריות על מעשיו והודה בעובדות כתב האישום, וממילא לא ניתן לדעת מה היו השיקולים שעמדו ביסוד ההסדר.

בקביעת עונשם של המבקשים שקל בית המשפט לחומרא את הרשעותיהם הקודמות, במסגרת 3 גזרי דין שונים, בעבירות שעניינן באיכות הסביבה.

מנגד, נשקלו לקולא נסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות גילו ומצבו המשפחתי; הנזק שנגרם לו כתוצאה מתפיסת המשאית על ידי המשיבה; העובדה שפרנסתו תלויה במבקשת; והצער שהביע בפני בית המשפט בטרם נגזר דינו.

בסיכומם של דברים, ובשים לב למדיניות הענישה הנוהגת, נגזרו על המבקשת קנס בסך 150,000 ש"ח, והתחייבות בסך 300,000 ש"ח למשך 3 שנים לבל תעבור את העבירות שבהן הורשעה. כמו כן, על המבקש נגזרו קנס בסך 150,000 ש"ח; והתחייבות בסך 300,000 ש"ח, 3 חודשי מאסר על תנאי ו-3 חודשי פסילת רישיון נהיגה על תנאי – כל זאת למשך 3 שנים, לבל יעבור את העבירות שבהן הורשע בתיק זה.

4.

המבקשים ערערו הן על הכרעת הדין הן על גזר הדין, ואולם במהלך הדיון שנערך בפני בית המשפט המחוזי חזרו בהם המבקשים מערעורם על הכרעת הדין.

אשר לגזר הדין, נקבע כי העונש שהוטל על המבקשים אינו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות שעניינן באיכות הסביבה; וכי אין להקיש מהעונש שנקבע בעניין ריאן לענייננו, שכן באותו עניין תוקן כתב האישום באופן שלא כלל עבירות בתחום איכות הסביבה; המחדל באותו עניין הוסר; ולנאשם לא היה עבר פלילי רלוונטי.

לבסוף, נקבע כי מעשי המבקשים מצביעים על "זלזול של ממש בחוקים ובתקנות", שכן זהו גזר הדין הרביעי שנגזר עליהם בעבירות של איכות הסביבה – כאשר רק בשנת 2016 נגזרו על המבקש והמבקשת קנסות של 150,000 ו-250,000 ש"ח בהתאמה, ובפרט בשים לב לכך שהעבירות דנן בוצעו תוך הפרת צו שיפוטי שהוּצא למבקש.

5.

מכאן הבקשה שלפניי, המופנית כלפי חומרת העונש בלבד.

במסגרת נימוקי הבקשה שבים המבקשים, בשלישית, על טענתם כי לנוכח גזר הדין שניתן בעניין ריאן , הרי שגובה הקנס שהוטל עליהם סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות שבהן הורשעו.

נוסף על כך נטען, כי נסיבותיהם האישיות של המבקשים, לרבות מצבם הכלכלי; הימשכות ההליכים בעניינם; ותפיסת המשאית לפרק זמן של 21 חודשים שבמהלכם נגרם למבקשים הפסד כספי רב – מצדיקים הקלה בעונשם.

6.

דין הבקשה להידחות.

כידוע, רשות לערער בגלגול שלישי תינתן במקרים נדירים המעוררים סוגיה משפטית בעלת חשיבות ציבורית, או כאשר עולה חשש כי נגרם למבקש עיוות דין או אי צדק קיצוני. יתירה מכך, רשות ערעור על חומרת העונש כשלעצמה, לא תינתן אלא במקרים שבהם גזר הדין סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים (רע"פ 9004/18 יצחקי נ' מדינת ישראל , בפסקה 9 להחלטתי (31.12.2018)).

הבקשה דנן אינה נמנית עם מקרים אלו. המבקשים לא תמכו את טענותיהם בדבר מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות בתחום איכות הסביבה. די בכך לדחות את בקשתם.

מעיון בכתב האישום שהוגש בעניין ריאן עולה, כי לנאשם באותו עניין לא יוחסו עבירות העוסקות באיכות הסביבה , בין היתר, מאחר שהמשיבה הסכימה כי הוצג בפניו מצג שלפיו קיים היתר להפעלת אתר הפסולת (סעיף 5 סיפא לכתב האישום המתוקן).

בניגוד לכך, בענייננו נקבע כי "הנאשם [המבקש – י' א' ] לא הציג גרסה אחת סבירה והגיונית שעל פיה ניתן לסבור כי טעה טעות כנה ובתום לב [...] וסבר כי האתר מורשה" (עמ' 76 להכרעת דינו של בית משפט השלום).

7.

יתירה מכך, לא זו בלבד כי לחובת המבקשים 3 הרשעות קודמות בעבירות בתחום איכות הסביבה, אלא שבשנת 2009 אף הוּצא למבקש צו שיפוטי האוסר עליו לעסוק בשינוע ובהובלת פסולת ללא רישיון מתאים. ואולם, אף לאחר הרשעותיהם החוזרות ונשנות, לא חדלו המבקשים ממעשיהם, המשיכו בהעדפת טובתם האישית על פני בריאות הציבור, וזאת תוך זלזול מופגן במצוות המחוקק ובצווי בתי המשפט.

בנסיבות אלו, לא מצאתי כי העונש שהוטל על המבקשים סוטה ממדיניות הענישה הנוהגת, ודאי שלא במידה המצדיקה רשות ערעור.

8.

הבקשה נדחית אפוא.