רע"פ 7447/07 בנימין חוג'ה נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום לתעבורה בירושלים הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בנהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961. בעקבות כך נגזרו למבקש קנס בסך 1,000 ש"ח, פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך שלושה חודשים ופסילה בת חודשיים על תנאי, זאת בנוסף ל-37 ימי פסילה מנהלית בהם נשא.

2.

המשיבה ערערה לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים על גזר-הדין, ובעקבות כך הוחלט להחמיר בעונשו של המבקש ולשלול את רישיונו למשך שנתיים, בניכוי ימי הפסילה המנהלית.

3.

עתה עותר המבקש, בהסתמכו על הטענות שנטענו בפני בית המשפט המחוזי, כי יינתן לו לערער בשנית על פסק-הדין, ולחלופין, להתיר לו לחזור בו מהודאתו בעובדות. להשקפתו, נוקטת המשיבה במדיניות עונשית נוקשה ולא ראויה המתעלמת מטענות נאשמים בדבר קשיים ראייתיים ומטענות מקדמיות אחרות. כן נטען, כי רכיב של ביצוע שירות לתועלת הציבור בהיקף משמעותי, "הינו רכיב עונשי נפוץ ומקובל בתיקי שכרות", ואף המשיבה מכירה בו, ועל כן היא נמנעת מהגשתם של ערעורים במקום שהוא נגזר. ועוד נטען, כי לעניין העונש ראוי היה להתחשב בכל אחד מאלה: ריכוז האלכוהול הנמוך שנמצא בדמו של המבקש, העדר הרשעות דומות והיותה של הנהיגה מרכיב חשוב בפרנסתו.

4.

דין הבקשה להידחות, באשר היא אינה מגלה עילה למתן רשות לערער. המבקש, אשר היה מיוצג בשתי ערכאות קמא על ידי יודע משפט, רשאי היה להעלות בפני הערכאה הדיונית טענות מקדמיות, לכפור בעובדות המפלילות אשר יוחסו לו ולדרוש מהמשיבה להוכיחן. מטעמים השמורים עמו מחל המבקש על אותן זכויות ובחר להודות בעובדות, ועל כן לא נהיר לי מה עילה בידו להתיר לו לחזור מן ההודאה. אפשר כמובן כי אכזבתו מקורה בעונש שהושת עליו, ברם, ההלכה הפסוקה קבעה לא אחת כי עניין זה אינו מקים עילה לקיומו של ערעור שני. כך או כך, לאחר שעיינתי בפסקי הדין של ערכאות קמא ובנימוקי הבקשה, לא מצאתי בעונש שהושת על המבקש רכיב כלשהו של חומרה, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.