פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
7463/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
בשארה אניס חורי בשארה
נ ג ד
המשיב:
יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים
בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית
המשפט לעניינים מקומיים בירושלים מיום 22.10.08 בב"ש 12683/07 שניתן על ידי
כבוד השופטת תמר בר-אשר צבן
בשם המבקש:
עו"ד סאמי ארשיד
בשם המשיב:
עו"ד עינת איילון
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בע"פ 2758/08 מיום 20.8.2009, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים מיום 22.10.2008, שלא לבטל או לעכב את ביצוע צו ההריסה המנהלי של תוספות הבנייה בנכס שברשותו (ב"ש 12683/07).
צו ההריסה המנהלי הוצא ביום 3.12.2007, בגין שתי תוספות לבניין – בקומת הקרקע ובקומה הראשונה – אשר הוקמו ברח' אל כנייס, ברובע הנוצרי בעיר העתיקה בירושלים.
בעקבות הוצאת הצו, הגיש המבקש בקשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, שעניינה ביטול צו ההריסה או לחלופין עיכוב ביצועו. המבקש לא חלק על כך שהבנייה איננה חוקית ואולם, העלה טענות כנגד תוקפו של הצו וכן טען בהסתמך על סעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ), כי אין להרוס את תוספות הבנייה מאחר שמדובר בעובדה מוגמרת. בהחלטה מנומקת מיום 22.10.2008, דחה בית המשפט (כבוד השופטת ת' בר-אשר צבן ) את הבקשה, לאחר התייחסות מפורטת לכלל הטענות שהועלו בה (ב"ש 12683/07).
המבקש ערער על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים לבית המשפט המחוזי בירושלים, אך צמצם את הערעור לתוספת הבנייה בקומה הראשונה בלבד. ביום 20.8.2009, דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' נועם ) את הערעור, לאחר שקיבל את הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הראשונה ודחה את הבקשה להגשת ראיות נוספות (ע"פ 2758/08). בית המשפט תמה על גרסת המבקש בנוגע לשיפוץ המבנה וזקף לרעתו גם את ההחלטה שלא להעיד את הקבלן או את המהנדס האחראים על בניית התוספת. לבסוף, אושרה קביעתו של בית המשפט לעניינים מקומיים, לפיה המבקש בנה קירות ותקרה חדשים בקומה הראשונה של הבית ולפיכך אין להחיל את הסייג הקבוע בסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה על המקרה דנן.
מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה חוזר ומשיג בא כוח המבקש על הקביעות העובדתיות של בית המשפט לעניינים מקומיים. לטענתו, תוספת הבנייה בקומה הראשונה לא נבנתה על ידי המבקש – כי אם שופצה על ידו ותו לא – וממילא תוספת זו מהווה עובדה מוגמרת המונעת את הריסת המבנה. עוד טוען הוא, כי הצו איננו מפרט כראוי את מיקומו המדויק של הנכס ומלין כנגד האפליה שנגרמת לדבריו למבקש, בעקבות הוצאת צו הריסה דווקא לתוספת הבניה שלו. לדבריו, הבנייה הבלתי חוקית בשכונות העיר העתיקה, הינה תוצאה מתבקשת של היעדר תכנוני והגידול הטבעי באוכלוסייה.
מנגד סומכת באת כוח המשיב את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומבקשת להותירו על כנו.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
הלכה ידועה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, טענותיו נדונו ונדחו לגופן ואינני מוצא כל עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לנדרש אוסיף, כי אין המקרה מצדיק את התערבותו של בית משפט זה גם לגופו של עניין. ממצאיו של בית המשפט לעניינים מקומיים הסתמכו על עדותו של מפקח הבנייה אשר ביקר בנכס המדובר ביום 8.11.2007 וצילם את התוספות המיועדות להריסה. במועד הביקור נראו בקומה הראשונה של הבית קירות ותקרה חדשים, בשטח של כ-33 מ"ר. תוספת זו לא הייתה ראויה למגורים, עבודות הריצוף והטיח בקירות הפנימיים טרם הושלמו ועדיין לא הותקנו אביזרי אינסטלציה וחיבורים לחשמל. הגרסאות שמסרו המבקש ושכנו, נדחו בבית המשפט לעניינים מקומיים ובחינתן בשנית של טענות בא כוח המבקש בבית המשפט המחוזי הביאה לתוצאה זהה. הבקשה שלפניי לא סיפקה נימוקים של ממש לסטייה מקביעות אלה או טעמים לפסילת מהימנותו של המפקח. על כן, אין בסייגים הקבועים בסעיף 238(ח) לחוק התכנון והבניה כדי להושיע למבקש.
בדומה, לא מצאתי כל פגם – בוודאי שלא פגם חמור – בהוצאת צו ההריסה (השוו רע"פ 5086/97 בן חור נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נא(4) 625, 635 (1997); רע"פ 10992/07 סרחאן נ' יו"ר הועדה המקומית ולתכנון ובניה בירושלים (לא פורסם, 13.1.2008)). סימון הבניין נעשה באמצעות ציון קואורדינטות ותצלומי אוויר ועל כן לא נותר כל ספק באשר לזיהויו המדויק.
לבסוף, אין לקבל גם את טענות ההפליה שהועלו על ידי המבקש. כידוע, כדי לקבוע כי התנהלות המשיבה נגועה בהפליה, לא די להוכיח כי האכיפה נעשית באופן בררני, כי אם להראות שמדיניות האכיפה הינה שרירותית או נסמכת על מטרות פסולות (ראו למשל רע"פ 4831/06 עבאדי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה – חיפה (לא פורסם, 21.6.2009)). למותר לציין, כי ראיות אלה לא הוגשו לפני אף אחת מן הערכאות שדנו בתיק.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
החלטתי מיום 26.10.2009 בעניין עיכוב ביצוע צו ההריסה, מבוטלת.
מועד תחילת מנין הימים לביצוע צו ההריסה המינהלי נשוא הערעור יחל ביום 1.2.2010.
ניתנה היום, ז' בכסלו התש"ע (24.11.2009).
ש ו פ ט