רע"פ 10992/07 מחמד גומעה סרחאן נ. יו"ר הועדה המקומית ולתכנון ובניה בירושלי

1.בצו מנהלי הורה המשיב על הריסת חלק ממבנה שבנה המבקש שלא כדין. דא עקא, המשיב איחר בהמצאת הצו למבקש, כמתחייב מהוראתו של סעיף 238א(ו) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ולפיכך עתר לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים ( השופטת ע' זינגר ) להארכת תוקפו של הצו. בקשתו זו נדחתה לאחר שנקבע כי היא לא נתמכה בתשתית עובדתית מספקת, וכי קיים חשש שהעיכוב בפרסום הצו נבע מרשלנות, ולא מטעם שיש בו ממש. בית-המשפט לעניינים מקומיים הוסיף וציין, כי קיים ספק אם המסלול המנהלי מתאים למקרהו של המבקש, שהחל בפעולות להכשרת הבניה אשר אפשר כי ישאו פרי.

2.כחודש לאחר מכן הוצא צו הריסה מנהלי חדש. המבקש עתר לביטולו של צו זה, ועתירתו נדונה אף היא בפני כבוד

השופטת זינגר . מבין שלל הטענות שהעלה המבקש, ראה בית-המשפט לעניינים מקומיים להיעתר אך לאחת, ולפיה לא הונחה בפני המשיב, ערב הוצאתו של הצו בשנית, מלוא התשתית העובדתית. המשיב לא ידע כי המבקש פתח בהליכים להכשרת הבניה, וכי קיים חשש שהריסת החלק שנבנה שלא כדין, תפגע אף בחלק שבנייתו הותרה. מידע זה, קבע בית-המשפט לעניינים מקומיים, אף שאינו נכלל בדרישות שמציב החוק לתוקפו של צו הריסה מנהלי, הוא רלוונטי להחלטה שהתקבלה, ואף הועלה בהליכים קודמים שהתנהלו בקשר לנכס נושא הצו. בהעדר תשתית עובדתית מלאה לביסוסו, נקבע, אין הצו יכול לעמוד והוא בטל.

3.בית-המשפט המחוזי בירושלים ( השופט י' נועם ) קיבל את ערעורו של המשיב, וקבע כי צו ההריסה עומד בתוקפו. בית-המשפט ציין, כי מידת ההתערבות השיפוטית בצווי הריסה מנהליים היא מצומצמת, ומוגבלת לעילות התחומות בדין. עם עילות אלו נמנות ההוראות שבחוק התכנון והבניה, כמו גם עקרונות יסוד של המשפט המנהלי בדבר תקינות הפעולה השלטונית. בית-המשפט יוכל להתערב בהחלטה להוציא צו הריסה מנהלי, מקום בו דרישות אלו לא התקיימו, או שבהליכים להוצאתו של הצו נפל פגם חמור היורד לשורש הדברים. במקרה דנן, לא נפל פגם בצו שהוצא. ראשית , עובדת פתיחתם של הליכים לאישור הבניה, אינה מסוג השיקולים שיש להידרש להם בהליך מנהלי, באשר הללו עלולים להימשך זמן רב, אין ודאות באשר לתוצאתם, ובעיקר אין הם מתיישבים עם מהותו של הצו המנהלי, שתכליתו מתן מענה יעיל ומהיר לעבירות בניה שנעשו. שנית , הסיכון הנשקף לבניה שבוצעה כדין היה ידוע למשיב, ומהנדס העירייה אף נערך ליתן מענה לדבר.

4.בבקשה שבפני עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תוך שהוא מטעים כי לבקשתו זו חשיבות ציבורית וכללית. לטענתו, משלא הובא בפני הגורם המוסמך מלוא המידע הרלוונטי, לא יוכל צו הריסה מנהלי שהוצא לעמוד. משלא הונחו בפני המשיב הנתונים המכריעים עליהם הצביע המבקש, הרי שנפגם שיקול-דעתו, ומשכך החלטתו אינה תקינה ודינה להתבטל.

5.דינה של הבקשה להידחות, הואיל וטענתו של המבקש, אשר נדונה בהרחבה בפני שתי ערכאות קודמות, נוגעת לעניינו הפרטני, ואין ממש בניסיונו להרחיב את הסוגיה ולשוות לה צביון עקרוני, באופן שיאפשר את הבאתה בפני ערכאת ערעור שנייה. אף לעיצומם של דברים, לא תוכל הטענה לעמוד. סעיף 238(ח) לחוק התכנון והבניה קובע:

"לא יבטל בית-המשפט צו הריסה מנהלי אלא אם הוכח לו שהבניה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת."

ההלכה הפסוקה הוסיפה על עילות אלו וקבעה, כי גם במקרה שבו נפל בצו שהוצא פגם הנוגע ליסודות החוקיים המקנים לו תוקף או הופך את הצו לבטל מעיקרו, יוכל בית-המשפט להתערב (רע"פ 47/92 ג'מאל אחמד אבו טיר נ' יושב-ראש הוועדה המקומית – ירושלים , פ"ד מו(1) 699, 701 (1992); רע"פ 5086/97 בן חור נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נא(4) 625, 635 (1997)).

6.במקרה שבפנינו, אין חסרונם של הנתונים להם טען המבקש מקים איזו מבין העילות שבדין. ראשית , אין בפתיחתם בדיעבד של הליכים להכשרת הבניה, כדי לייתר את הצורך בטיפול מיידי ומהיר בעבירת הבניה שנעשתה – ולכך שמור צו ההריסה המנהלי, שאם לא כן, מרוקנים היינו מתוכן אמצעי זה, באשר כל עבריין היה מבקש למנוע את ההריסה בתואנה כי בכוחו לקבל לה היתר שלאחר מעשה. ומכל מקום, ודאי כי נכונים הדברים באשר להיתר בנייה שאינו בהישג יד והשגתו תיארך זמן רב, כמו בעניינו של המבקש (רע"פ 1288/04 נימר נ' יושב-ראש הועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים , בפסקה הרביעית להחלטתו של השופט י' טירקל (לא פורסם, 9.3.2004)). שנית , אף בבקשה שבפני לא נסתרה קביעתו של בית-המשפט קמא, כי הסיכון למבנה היה ידוע למשיב. אדרבא, דבר קיומו של החלק שנבנה כדין, הופיע בצו ההריסה וכן בתצהירים שעליהם נסמך, ובבית-המשפט לעניינים מקומיים אף נשמעה עדותו של גורם מקצועי מטעם העירייה, ולפיה על-ידי שימוש במכשיר חיתוך מיוחד ניתן יהיה להימנע מפגיעה בבניה המותרת.

לסיכום, נוכח קיומן של עילות התערבות תחומות ומוגדרות היטב אשר עניינו של המבקש אינו בא בגדרן, והמיועדות לאפשר את השימוש בצווי ההריסה המנהליים ככלי המאפשר תגובה מהירה ויעילה לתופעת הבניה הבלתי-חוקית, ולאחר שלא מצאתי כי יש מקום לעיין מחדש בעילות אלו או בתוכנן (השוו רע"פ 6076/02 שמר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב-יפו (לא פורסם, 5.11.2002)), דין הבקשה להדחות, וכך אני עושה. נוכח האמור, בטלה ההחלטה לעכב את ביצועו של צו ההריסה.