רע"פ 751/07 אלי חנאי נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 71248/06 מיום 24.12.06 שניתן על-ידי כבוד השופטים ז' המר, ע' סלומון-צ'רניאק וי' שיצר .

כנגד המבקש ונאשם נוסף הוגש כתב אישום לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת.פ. 2846/04). כתב האישום כולל שני אישומים, ומייחס למבקש שורה של עבירות מרמה וזיוף. לפי הנטען בכתב האישום, המבקש הינו בעל עסק לתיווך מקרקעין ויחד עם הנאשם הנוסף התחזה במקרה האחד לבעלים של קרקע ובמקרה השני לשלוחיו של בעלי הקרקע, וזאת על מנת למכור קרקעות שלא שייכות לו. במסגרת מעשה המרמה זייפו המבקש והנאשם הנוסף תעוזת זהות הנחזית להיות תעודת הזהות של בעל הקרקע והשתמש בה על-מנת למכור את הקרקע לקונה תמים.

ביום 9.11.05 הרשיע בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו את המבקש בעקבות הודאתו (כבוד השופטת ר' גרינברג ). הודאתו של המבקש התקבלה בעקבות הסדר טיעון בינו לבין המדינה לפיו הוא יפקיד, ביחד עם הנאשם הנוסף, סכום של 675,000 ש"ח לטובת המתלונן, כאשר סכום של 200,000 ש"ח ישולם ביום הצגת הסדר הטיעון. במידה והפיצוי ישולם, המדינה תתחייב לעתור לעונש של חמישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. במסגרת הטיעונים לעונש, התברר כי הסכום שהפקיד המבקש עוקל בתיק אזרחי על ידי צדדים שלישיים לטובת המתלונן ולכן חזרה בה המשיבה מההסדר ועתרה להשית על המבקש עונש של מאסר בפועל. ביום 8.6.06 הוטל על המבקש עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור אחת מהעבירות בהן הורשע.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום הגישו המבקש והמשיבה ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש וקיבל את ערעורה של המשיבה בכך שהחמיר בעונשו של המבקש וגזר עליו עונש של

חמש שנות מאסר, מתוכן שלוש וחצי שנים לריצוי בפועל. בית-המשפט המחוזי לא קיבל את טענתו של המבקש, לפיה החזיר את כספי הגזילה ולכן יש לפעול לפי הסדר הטיעון וקבע כי הסדר הטיעון בוטל כדין וכי רף הענישה שהוצב בו חורג מרמת הענישה המקובלת ואינו מחייב את בית המשפט.

ביום 24.1.07 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ובמסגרתה הגיש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, היא הבקשה שבפניי.

לטענת בא-כוח המבקש, הבקשה מעלה שאלות משפטיות אשר מצדיקות דיון בפני ערכאה שלישית ועל-כן ישנם סיכויים טובים לכך שבקשתו תתקבל. טענתו העיקרית הינה שחזרתה של המשיבה מהסדר הטיעון אינה מוצדקת ופוגמת באינטרס ההסתמכות שלו. כן מציין בא-כוח המבקש, כי לא ייגרם למשיבה כל נזק באם יעוכב ביצוע גזר הדין וכי המבקש משוחרר ממאסרו מאמצע חודש אוגוסט 2006.

בא-כוח המשיבה ביקש לדחות את הבקשה.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בפסקי-הדין של הערכאות הקודמות, החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין.

הלכה היא, כי הגשת ערעור כשלעצמה אינה מצדיקה את עיכוב ביצוע גזר הדין וכי ככלל, מועד ביצועו של עונש המאסר הוא בסמוך למתן גזר הדין. עיכוב ביצוע עונש המאסר יינתן במקרים חריגים בלבד ולאור השיקולים שנקבעו בע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241. לאחר שבחנתי את השיקולים הרלוונטיים ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הבקשה למתן רשות ערעור, הגעתי למסקנה כי מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את עיכוב ביצוע עונש המאסר בשל הגשת בקשת רשות ערעור. כמו-כן, תקופת המאסר שהושתה על המבקש הינה תקופה ארוכה ואין חשש כי המבקש יסיים לרצות את עונשו בטרם תינתן החלטה בענייננו.

לאור האמור לעיל, הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין נדחית.