פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
756/10
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
מדין קמאל מרעי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ג 1819-11-09 ועפ"ג 10897-10-09 מיום 7.1.10,
שניתן על-ידי כבוד השופטים: י' גריל – סג"נ, ב' בר-זיו וח' הורוביץ
ובקשה לעיכוב ביצוע
בשם המבקש:
עו"ד סלים אבו חרפה
החלטה
כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בעכו כתב אישום (ת.פ. 8281/01-09), המייחס לו ביצוע עבירה לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1951. לפי עובדות כתב האישום, בתקופה עובר ליום 11.1.09, במהלך פרקי זמן בין חודש למספר חודשים, העסיק המבקש ואדם נוסף, בצוותא, 4 תושבי נפת ג'נין, שאינם מורשי כניסה ושהייה בתחומי מדינת ישראל, בעבודות בניין בישוב חורפיש.
בית-משפט השלום (כבוד סגן-הנשיא מ' אלטר ) הרשיע, ביום 30.9.09, את המבקש ואת האחר – על-פי הודאתם – בעבירה שיוחסה להם בכתב האישום וגזר על המבקש מאסר לתקופה של 5 חודשים לריצוי בפועל; מאסר על תנאי לתקופה של 7 חודשים וקנס בסך 10,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו.
על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה. בערעורו טען בא-כוח המבקש, כי המבקש שינה מצבו לרעה כאשר הודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום ובכך ויתר על ניהול המשפט. כמו-כן, טען בא-כוח המבקש, כי בית-משפט השלום החמיר בעונשו של המבקש בכך שהטיל עליו 5 חודשי מאסר בפועל, בכך שלא שקל לקולא את היותו חסר עבר פלילי ובכך שלא נתן משקל לנסיבותיו האישיות הקשות, לגילו, להודאתו, לכך ששירת בצה"ל כלוחם ביחידה מובחרת ועודנו משרת בשירות מילואים פעיל ולכך שהביא לחסכון בזמנו היקר של בית-המשפט. עוד הוסיף וטען בא-כוחו, כי חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה, אשר בוצעה בשנת 2008, ראוי היה לאפשר למבקש לרצות את עונש המאסר בעבודות שירות.
בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא י' גריל והשופטות ב' בר-זיו ו ח' הורוביץ ) דחה, ביום 7.1.2010, את הערעור בקובעו, בין היתר, כי הגם שהעונש אינו קל, אין הוא חורג במידה המצדיקה התערבות בית-המשפט לערעורים. בית-המשפט המחוזי הורה למבקש להתייצב ביום 31.1.10 במזכירות מדור ערעורים של בית-המשפט המחוזי, לשם תחילת ריצוי עונשו.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה שב בא-כוח המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני הערכאות הקודמות. לבקשה צורפה גם בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.
דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת ללא צורך בקבלת תגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).
זאת ועוד, כידוע, הלכה היא, כי טענות בדבר חומרת העונש, כשלעצמן, אינן מהוות עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית (ראו רע"פ 831/97 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 29.5.1997); רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתנה ביום 3.3.2005) ורע"פ 10218/04 בריינר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 18.11.2004)). נוכח חומרת העבירה, נחה דעתי, כי העונש שהוטל על המבקש על-ידי בית-משפט השלום, איננו חורג מנורמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה ומשכך דין הבקשה להידחות מטעמים אלו בלבד.
מעבר לדרוש יוער, כי פרט לכך שלמבקש אין הרשעות קודמות, לא נמצאו כל נסיבות מקלות, המצדיקות שלא להטיל עליו מאסר בפועל, כפי שקבע המחוקק, כאשר מצא לנכון להחמיר עם מעסיקים שהעסיקו שוהים בלתי חוקיים. ואכן, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, המבקש לא הביא כל נסיבות מיוחדות באשר לנסיבות ביצוע העבירה, אשר הצדיקו שלא להטיל עליו מאסר בפועל. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להתערבות בית-משפט זה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי.
שהייתם של תושבי שטחים בלתי מורשים מהווה סיכון ביטחוני לציבור כולו ואין להקל ראש במעשיו של המבקש, אשר העסיק 4 שוהים בלתי חוקיים, במשך תקופות מתמשכות בין חודש למספר חודשים, בהעדיפו שיקולים כלכליים ותוך התעלמות מהסיכון הביטחוני שהם מהווים לציבור.
אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית. ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין.
ניתנה היום, ט"ז בשבט התש"ע (31.1.2010).
ש ו פ ט