רע"פ 7571/01 ברוריה זריפי נ. קסטודיה דה טרה סנטה

1.המשיבה הגישה בשנת 1995 לבית-משפט השלום בירושלים תביעה לפינוי המבקשת ואימהּ

(להלן גם: האֵם) מנכס שבבעלות המשיבה, אשר בו התגוררו השתיים בשכירות מוגנת. בתביעתה נסמכה המשיבה על העילה של נטישת המושכר.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום, שקיבל את תביעת המשיבה, הגישו המבקשת ואימהּ ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים. עם זאת, במהלך הדיונים בפני בית-המשפט המחוזי הודיעה המבקשת, כי אין בכוונתה לחזור למושכר, הגם שטענה כי לא נטשה את המושכר קודם שהוגשה תביעת הפינוי.

2.ערעור האֵם נתקבל אך ערעור המבקשת נדחה. וכך נקבע בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי (השופטים צבי כהן, יפה הכט ומשה גל):

אילו נדרשנו למבחן סובייקטיבי של בעל בית, היינו קובעים כי המשיבה פעלה שלא בתום לב ...

...

בשנת 1976 בעוד [המבקשת] התגוררה עם הוריה במושכר, היא רכשה דירה לצורכי השקעה, מכרה אותה וקנתה את הדירה אליה עברה להתגורר בשנת 1996, והודיעה כי אין בכוונתה לשוב למושכר. נטעים כי הודעה זו באה לאחר הגשת התביעה ולאחר שהמשיבה נתנה הסכמה עקרונית להעברת המושכר לאחר...

אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את פסק דינה של הערכאה הראשונה ככל שהוא נוגע [לאֵם]...

[מ]אחר ש[המבקשת] עזבה את המושכר מרצונה לאחר הגשת התביעה, הערעור שלה נדחה. עם זאת, בנסיבות הענין רואים אנו לבטל את ההוצאות ושכר הטרחה בהם חויבה [המבקשת] בערכאה הראשונה...

3.מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור. טענת המבקשת הייתה, כי את התקיימותה של עילת נטישה יש לבחון אך ורק על יסוד העובדות כפי שהיו נכון לערב הגשת התביעה, ואין להתבסס על עובדות שאירעו לאחר הגשתה. על-כן, לטענת המבקשת, ראוי היה לקבל אף את ערעורה שלה על פסק-דינו של בית-משפט השלום. המבקשת הוסיפה וטענה, כי נוכח התנהגותה של המשיבה, שנקבע כי הייתה נגועה בחוסר תום-לב, מן הראוי היה להעניק למבקשת סעד מן הצדק ולמנוע את הפינוי.

מנגד, המשיבה התנגדה למתן רשות ערעור, בהסבירה כי בפסקי-דין קודמים של בית-משפט זה נקבע כי ערכאת הערעור רשאית להתחשב בשינוי יסודי במצב העובדתי שחל לאחר שמוגשת תביעה לפינוי דייר מוגן, ובלבד שהשינוי מובא לידיעת בית-המשפט בדרך נאותה. המשיבה הצביעה בהקשר זה על ע"א 234/52, 235 ק. וא. דיקלו נ' גרינברג , פ"ד ח' 1238 ועל ע"א 474/60, 475 מילך נ' דוד אבולעפיה בע"מ , פ"ד טו 1929. המשיבה הוסיפה, כי דווקא המבקשת, שהעידה כי אין לה כוונה לחזור ולהתגורר בדירה - היא שנוהגת בחוסר תום-לב.

4.עניינה של המבקשת נבחן על-ידי שתי ערכאות, וערעורה לבית-המשפט המחוזי נדחה. כמסתבר מפסקי-הדין שהציגה המשיבה, למצער לאור שינוי הנסיבות, נדחה ערעורה של המבקשת בדין.

לא זו אף זאת, אלא שעמידתה הדווקנית של המבקשת על טענתה כי לא הייתה עילה לפינויה בעבר, בנסיבות שבהן אין המבקשת מעונינת לחזור ולהתגורר בדירה, מצדיקה, כשלעצמה, שלא להיעתר לבקשתה למתן רשות ערעור.

הבקשה נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.