רע"פ 7572/09 כמאל אבו יוסף נ. מדינת ישראל

1.

המבקש, ששימש כמנהל של חברה לבנייה (להלן: החברה), לא העביר כנדרש מיסים ותשלומים שנוכו ממשכורות ששולמו לעובדים ולקבלני משנה, לא הגיש דו"ח על הכנסות החברה במועד, ולא קיים את דרישת פקיד השומה להגיש דו"ח על הונו ונכסיו, כל זאת עבור השנים 2001 ו-2002. כמו כן, לא הגיש דו"ח על הכנסותיו עבור השנים 2002 ו-2003.

המבקש הודה בעובדות שיוחסו לו, ובית המשפט הרשיעו בעבירות שונות לפי פקודת מס הכנסה. במהלך הדיון טען המבקש כי הגיע להסדר עם המשיבה, לפיו תמנע האחרונה לעתור להטלתו של מאסר בפועל והפעלת המאסר על-תנאי שעמד נגדו, ובלבד שיסדיר את חובותיו לרשות המס. טענתו זו נדחתה מכל וכל על-ידי המשיבה, ובעקבות כך עתר המבקש להתיר לו חזור בו מהודאתו ולבטל את הכרעת-הדין, הואיל וזו ניתנה מתוך הנחה כי לא יושת עליו עונש מאסר. כן נטען, כי למבקש קמה "הגנה מן הצדק" שעניינה התכחשות התביעה להסדר טיעון.

בית-משפט השלום דחה את הבקשה, הואיל ומצא כי ההודאה נמסרה מרצון חופשי ותוך הבנתה משמעותה. כן נקבע, כי בין המבקש למשיבה לא התנהלו מגעים לקראת הסדר טיעון, ומשכך לא קמה למבקש "הגנה מן הצדק".

2.

כנגד החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית-משפט זה (בג"צ 7934/07 אבו יוסף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.9.07)), תוך שהוא שב ונתלה בטיעונים שהעלה בערכאה הדיונית. עתירה זו נדחתה על הסף, נוכח ההלכה כי בית-משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ביניים המתקבלות בהליך פלילי.

3.

בשלב הטיעונים לעונש בבית-משפט השלום, עתר המבקש להימנע מהטלת מאסר ומהפעלתו של המאסר על-תנאי העומד נגדו, ולהסתפק בביצוע שירות לתועלת הציבור עקב נסיבותיו המיוחדות, ובהן מצב בריאותו הרופף, ההתדרדרות שחלה במצבו הנפשי, היותו מובטל שפרנסת משפחתו נסמכת על הקצבה לה הוא זכאי, וכן העובדה כי שילם את חובו לרשויות המס. כן נטען, כי נכון לראות את העבירות אותן ביצע כעבירה מתמשכת אחת.

בית-משפט השלום דחה טענות אלו, וקבע כי "נוכח חומרת העבירות והנזק שהן מסבות לאוצר המדינה, ולמנגנון גביית המיסים, מן הראוי להשית בגינן עונשי מאסר בפועל בצד קנסות כבדים" (עמ' 89 לגזר-הדין). עוד נקבע, כי עבירות זהות יוכרו כעבירה אחת מקום שהן תוצאה של מצב נתון מתמשך, ולא זה המקרה בעניינו של המבקש. משכך, גזר בית-המשפט על המבקש שני חודשי מאסר, והורה על הפעלתו, בחופף, של המאסר על תנאי כך שתקופת המאסר הכוללת הועמדה על שנה אחת. כן הוטלו על המבקש שישה חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 4,000 ש"ח, והוא חויב לחתום על התחייבות להימנע מעבירות.

4.

את השגותיו כנגד העונש הביא המבקש לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה, שם חזר על הטענות אותן שטח בפני הערכאה הדיונית. הוא הוסיף וטען כי בית-משפט השלום התעלם מכך שמדובר בעבירות "מחדליות", להבדיל מאלו שבבסיסן מעשה אקטיבי. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי הלכה פסוקה היא כי יותר לנאשם לחזור בו מהודאתו, בהתקיים פסול בהודיה או מקום שזו הושגה שלא כדין, בעוד שטעות בכדאיות ההודאה אינה עולה כדי טעם מיוחד. בנוסף, נקבע כי הטענה בדבר קיומו של הסדר טיעון אין בה ממש, שכן גם אם היה ניסיון להגיע להסדר כזה, הוא לא הבשיל לכדי הסכם. לחלופין, אף אם מקבלים את הטענה כי הושג הסכם טיעון, הוא היה מותנה בסילוק החוב לרשויות המס עד מועד מוגדר, והמבקש לא עמד בכך. באשר לטענה בדבר הארכת המאסר על-תנאי, גם אותה דחה בית-המשפט נוכח חומרת העבירות, הישנותן, חלוף הזמן מהגשת כתב האישום ועד מתן גזר-הדין, דבר לו תרמו גם התנהגות המבקש ובא-כוחו, וכן העובדה שעבירות מס הפכו בשנים האחרונות לרעה חולה.

5.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער, תוך שהוא נסמך, בשלישית, על הטענות אותן העלה בערכאות קמא, ולכך אין בידי להיעתר. כידוע הלכה היא כי רשות ערעור יוחדה לליבון סוגיות חשובות, לדוגמה, חוקתיות או כאלו שבהן נפסקו הלכות סותרות, ומטבע הדברים עשויה להיות להן השלכה על הציבור בכלל ועל ציבור המתדיינים, בפרט. עניינו של המבקש אינו נמנה על אלה, באשר הוא סובב סביב עניינים שבעובדה אשר נדונו בפני שתי ערכאות קמא בהרחבה, ולא מצאתי מקום או עילה לדון בהם בשלישית.

אי לכך דין הבקשה להידחות.