רע"פ 7575/13 קסה אינדלקא נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 13939-08-13, סגן הנשיא א' טל , והשופטות ז' בוסתן ו- ש' בן שלמה ), מיום 6.10.2013, אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום ברחובות (ת"פ 1649-12-11, סגן הנשיאה י' לוי ) מיום 26.6.2013.

2.

המבקש הורשע לאחר הודאתו בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת חבלה של ממש (סעיפים 380 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 30.11.2011, לפנות בוקר, תקף הנאשם את אשתו והכה אותה בפניה באמצעות ידיו. עקב זאת, גרם המבקש לאשתו חבלות של ממש בדמות המטומות מתחת לעיניה.

3.

טרם גזר הדין, התקבלו חמישה תסקירי מבחן בעניינו של המבקש. מהם עולה כי המבקש עלה ארצה מאתיופיה בשנת 2000, ולחובתו שתי הרשעות קודמות בעבירה של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש. מחמשת התסקירים עולה כי ניתנו למבקש מספר הזדמנויות להשתלב במסגרות שיקום, אולם עמדת שירות המבחן ובית המשפט הייתה כי מדובר בניסיונות מן השפה אל החוץ לטובת שיפור מצבו המשפטי בלבד, ולא בניסיון כן לתקן את דרכיו. בית משפט השלום ברחובות גזר על המבקש שמונה חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי.

4.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על עונש המאסר בפועל שנגזר עליו, והעלה טענות בנוגע לשיקולים לקולה הנזקפים לזכותו שלטענתו בית משפט השלום לא העניק להם משקל מספק. בית המשפט המחוזי מרכז דחה את ערעורו, בציינו את חומרת העבירה ותסקירי המבחן השליליים לחובתו. מכאן הבקשה שלפניי.

5.

בבקשה, מעלה המבקש מספר טענות. בתמצית, טוען הוא כי פערי שפה ותרבות הם שהובילו לתסקירי המבחן השליליים. לטענתו "ממש כפי שחקירה, הנערכת שלא בשפת החשוד, עלולה להוביל לעיוות האמת ולעיוות הדין – כך איבחון, נערך שלא בשפת המטופל ותוך התעלמות מאפיונים תרבותיים, עלול להוביל ליצירת תמונת מציאות משובשת ולעיוות דין". לדידו, מדובר בסוגיה החורגת מעניינו הפרטי ומצדיקה קבלת רשות ערעור.

6.

דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה. כידוע, רשות ערעור תינתן רק באם ההליך מעורר סוגיה עקרונית או ציבורית חדשה , החורגת מעניינם של הצדדים הפרטניים , או נוכח שיקולי צדק ייחודיים ( ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982).

7.

המבקש מנסה לשוות לסוגיית השפה בה נערכו השיחות שעל בסיסן כתבו קציני המבחן את התסקירים והבדלי התרבות בינו לבין קציני המבחן, נופך של סוגיה שחורגת מעניינו הפרטני. טענתו לגופה אינה מקובלת עליי. בנוגע למקרהו הפרטני של המבקש, אזכיר כי שירות המבחן קיים חמישה מפגשים עמו. ספק רב בעיני אם במקרה מעין זה, פערים תרבותיים הם אשר הביאו לחוות דעת שלילית בעניינו פעם אחר פעם. כמו כן, עיון בתסקיר הרביעי מיום 17.2.2013 מלמד כי הוצע למבקש לקחת חלק במסגרת טיפולית, והוא סירב להצעה זו. וזה אומר דרשני.

8.

העונש שנגזר על המבקש, נוכח הנסיבות המחמירות ועברו הפלילי המכביד, אינו חורג ואף הולם את מדיניות הענישה המקובלת בעבירות מעין אלה. זאת, גם בהתעלם מתסקירי המבחן השליליים. לגישתי, יש לנקוט במדיניות ענישה קפדנית כלפי נאשמים בעבירות של אלימות בתוך המשפחה, ודאי כאשר מדובר בעבירות חוזרות של בעל כלפי אשתו בביתם המשותף (השוו: ע"פ 4245/13 ג'רבאן נ' מדינת ישראל (30.7.2013)). לפיכך, גם קבלת רשות הערעור לא תביא לשינוי בעונש שנגזר על המבקש, דהיינו - עסקינן בשאלה תיאורטית שאינה מצדיקה בכל מקרה קבלת רשות ערעור (ראו: רע"פ 718/12 ואיל נ' מדינת ישראל (4.4.2012); רע"פ 2457/12 אפרתי נ' מדינת ישראל (3.9.2012)).

9.

עוד אציין כי לא מצאתי בנסיבותיו האישיות של המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור מטעמי צדק. במקרה דנן שתי ערכאות נדרשו לטענותיו שהועלו בבקשה זו הנוגעות לנסיבותיו הפרטניות, ולא מצאתי בהן די כדי לעמוד באמות המידה המחמירות לקבלת רשות ערעור מטעם זה.

10.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משכך, מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע.