רע"פ 7624/00 דב כהנא נ. בנק לאומי לישראל בע"

1.ואלה העובדות הצריכות לעניין: באוקטובר 1993, הגיש המשיב, לבית המשפט השלום בחיפה, תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקש, בגין יתרת חוב בסך של 68,595 שקלים. בספטמבר 1995, הגיש המשיב בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה של המבקש. ביום 6.6.1996 ניתן פסק-דין נגד המבקש (להלן: "פסק-הדין הראשון"), ולפיו עליו לשלם למשיב את סכום הכספים שבגינן נתבע.

על-יסוד פסק-הדין הראשון נפתח תיק הוצאה-לפועל נגד המבקש. ברם, ביום מתן פסק-הדין הראשון הייתה יתרת חובו של המבקש נמוכה יותר מהסכום שנקבע לתשלום, ועמד על סך של 37,979.71 שקלים. משום כך, העמיד המשיב את קרן סכום החוב בתיק ההוצאה-לפועל על סכום החוב האמיתי.

2.המבקש הגיש בקשה לביטול פסק-הדין הראשון, שכן הסעד שניתן בו מוטעה. בקשתו נדחתה מן הטעם, כי תיק ההוצאה-לפועל משקף נכונה את חובו למשיב. ערעור על החלטה זו נתקבל. בית המשפט (כבוד השופט י' כהן) קיבל את טענתו של המבקש כי יש לבטל את פסק-הדין הראשון, משום שאינו משקף את האמת העובדתית ביום הינתנו. בהחלטה נקבע כי: "במצב דברים שכזה, אנו חוזרים לנקודה בה היה המצב לאחר שהבנק [המשיב] ביקש לקבל פסק דין ולפני שהמערער [המבקש] הגיש בקשת רשות להתגונן", אך על המבקש להגיש בקשה להארכת מועד טרם תוגש בקשת רשות להתגונן.

ביום 8.9.1998 החליט רשם בית המשפט השלום לדחות את בקשת המבקש למתן רשות להתגונן, וביום 27.9.1998 ניתן פסק-דין בו חוייב המבקש לשלם למשיב את סכום החוב הנכון, לאמור - סך של 37,979 שקלים בצירוף ריבית בנקאית מיום 6.5.1995 (להלן: "פסק-הדין השני").

3.המבקש הגיש ערעור על החלטת הרשם ואשר בעקבותיה ניתן פסק-הדין השני. הערעור נדחה. אשר להחלטת הרשם נקבע, כי:

"במקרה הנדון, לא ראיתי כי קיימות נסיבות יוצאות מן הכלל, אשר מצדיקות את התערבותנו בהחלטתו של הרשם, לדחות את בקשת הרשות להתגונן. מה עוד שהנימוקים שהוא נתן להחלטתו זו, נראים לי מוצדקים".

אשר לפסק-הדין השני סבר בית המשפט המחוזי כי:

"טענתו העיקרית של המערער [המבקש]... איננה מקובלת עליי, שכן גם אם הסכום שנפסק הינו שונה מסכום התביעה, הרי שנסיבותיו המיוחדות של תיק זה... גרמו לכך שבסכום הכסף אותו חייב המערער [המבקש] למשיב משתנה עם הזמן. כך שמצד אחד, אין זה מתקבל על הדעת לחייב את המערער [המבקש] במלוא סכום התביעה כאשר המערער [המבקש], בתקופה שעד למתן פסק הדין, כבר הקטין את יתרת חובו בחשבון, אך מצד שני, אין זה הגיוני לדרוש מהמשיב לשנות ולעדכן את סכום התביעה ו/או להגיש תביעה חדשה, בכל פעם שיתרת חובו של המערער [המבקש] משתנה עקב פעולה כלשהי שהמערער [המבקש] ביצע בחשבון שלו. העיקר הוא שפס"ד השני כאשר ניתן, חייב את המערער [המבקש] בתשלום הסכום אשר מהווה בפועל את יתרת חובו של המערער [המבקש] בעת מתן פס"ד הראשון...".

4.כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מלין המבקש. הוא מעלה כלפיו טענות שונות. מבין הטענות ראיתי להתייחס לאחת: נטען כי שגה בית המשפט המחוזי משאישר את פסק-הדין השני, וזאת משום שהתביעה המקורית שהגיש המשיב התבססה על עילת תביעה שונה מזו שעמדה ביסוד פסק-הדין השני.

5.דעתי היא, כי דין הבקשה להידחות. מקובלים עלי דברי בית המשפט המחוזי, כי שינוי סכומו של חוב לאחר שהוגשה התביעה, אינו מצדיק לראות את התביעה המקורית כבטלה. אין לומר, כפי שניסה המבקש לטעון, כי עילת התביעה עברה מן העולם ברגע שחובו למשיב פחת. מסקנה זו הייתה מביאה לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת, כי כל נתבע שישלם לתובע סכום מזערי על-חשבון חובו, לאחר שהוגשה התביעה נגדו, יביא לכך שהתובע יצטרך למחוק את תביעתו "הישנה" ולהגיש תביעה חדשה. מובן כי לא כך הדבר כאשר חובו של הנתבע גודל לאחר הגשת התביעה, ומבקש התובע סעד בסכום החוב המוגדל. סעד זה עולה על הסעד שנתבקש, ואין ראוי - ככלל - לתתו. בענייננו, עילת התביעה של המשיב לגופה, לא נשתנתה אלא רק סכום החוב הוקטן וירד. בפועל אין גם ולא היתה מחלוקת כי אין לתבוע את המבקש בגין סכום כסף גבוה יותר או בפועל בגין סוכם אחר כלשהו. אי לכך, יש לדחות את בקשת המבקש לבטל את פסק-הדין השני.

אשר על כן - הבקשה נדחית. בנסיבות המיוחדות של המקרה, אין צו להוצאות.