פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
7667/10
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
אברהם שריקי
נ ג ד
המשיבה
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 5.9.10 בעפ"ת 7010-06-10 שניתן על ידי
כבוד השופטת נגה אהד
בשם המבקש:
עו"ד דוד גולן
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בעפ"ת 7010-06-10 (כבוד השופטת נ' אהד ) מיום 5.9.2010, בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בנתניה (תד 1477/97, כבוד השופטת ר' רז ).
כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה ) בצירוף סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); וכן עבירה של גרימת נזק לאדם וסיכון חיי אדם, לפי תקנה 21(ב)(4+2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 בצירוף סעיף 38(3) לפקודה.
במהלך ניהול הדיון בבית המשפט לתעבורה בנתניה, ביום 2.5.1999 הוטלו על המבקש הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח, ללא קשר לתוצאות המשפט, וזאת בעקבות התנהלותו בתיק ובקשות הדחייה הרבות שהגיש (להלן: ההוצאות ).
ביום 30.4.2000 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופטת ש' בן שלמה ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וביום 28.12.2000 נגזר עליו עונש אשר כלל, בין היתר, קנס בסך 10,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתו.
כעבור כעשר שנים, הגיש המבקש לבית המשפט לתעבורה בנתניה בקשה להפחתת ריבית שהצטברה לתשלום ההוצאות. בבקשה נטען כי מאחר וההוצאות שולמו באיחור (במהלך שנת 2008) הצטברה ריבית בסך של 8,895 ש"ח, סכום אשר הוא מתקשה לשלמו. ביום 14.4.2010 דחה בית המשפט את הבקשה וקבע כי על המבקש לפנות למרכז לגביית קנסות שבסמכותו הטיפול בבקשה. המבקש הגיש בקשה נוספת לבית המשפט לתעבורה להפחתת הריבית וביקש לקיים דיון במעמד הצדדים. ביום 16.5.2010 התקיים דיון אשר בסיומו החליט בית המשפט לדחות את הבקשה וקבע כי הסמכות לדון בה נתונה למרכז לגביית קנסות.
על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי סעיפים 67 ו-68 לחוק העונשין, אליהם הפנה המבקש בערעורו, אינם רלבנטיים כיוון שהם עוסקים בקנסות ולא בהוצאות. עוד קבע בית המשפט כי המבקש הגיש בעבר ערעור על עצם הטלת ההוצאות וכי היה עליו להעלות את טענותיו בנוגע לריבית באותו ערעור, אשר נדחה על ידי בית המשפט (עפ"ג 3749-08-07). לבסוף, קבע בית המשפט כי עומדת בפני המערער הזכות לפנות למרכז לגביית קנסות ולבקש להפחית מסכום החוב.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגו הערכאות הקודמות בכך שקבעו בי בית המשפט אינו מוסמך לדון בבקשה לפטור את המבקש מתשלום הריבית והפרשי ההצמדה על ההוצאות
לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.
בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה. מטעם זה בלבד דין הבקשה להדחות.
אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המבקש הגיש בעבר ערעור על פסיקת ההוצאות אשר נדחה ביום 3.3.2008 (כבוד השופטים א' טל – סגן נשיא, מ' פינקלשטיין ו- ר' לורך ). בנוסף, לפי חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה-1995, למרכז לגביית קנסות נתונה הסמכות לגבות הוצאות שפסק בית משפט, לרבות הפרשי הצמדה וריבית. לכן, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה המבקש רשאי לפעול בדרכים המקובלות ולבקש מהמרכז לגביית קנסות להפחית את סכום החוב בשל נסיבותיו הכלכליות.
סוף דבר הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ז'
בכסלו התשע"א (14.11.2010).
ש ו פ ט