רע"פ 7786/17 אמל אבו סבית נ. הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' איינפלד) בעפ "א 3619-08-17 מיום 10.9.2017, במסגרתה התקבל ערעורה של המשיבה על החלטת בית המשפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ג' אמוראי ) בבב"נ 28646-10-16 מיום 20.7.2017, בוטל עיכוב ביצוע לצו הריסה מנהלי (להלן: צו ההריסה ) שהוצא נגד מבנה שבנתה המבקשת והוטלו על המבקשת הוצאות בסך 7,000 ש"ח. בבקשת רשות הערעור התבקש בית משפט זה להורות על עיכוב ביצוע צו ההריסה עד להחלטה בבקשה, וכך הוריתי בהחלטה מיום 11.10.2017.

רקע והשתלשלות העניינים

2.

צו ההריסה העומד במרכז הדיון הוצא ביום 6.10.2016 כנגד מבנה המצוי ביישוב חורה, מכח סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"א-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ). אין מחלוקת כי המדובר במבנה מגורים, ששטחו 120 מ"ר, אשר נבנה שלא כדין באזור שייעודו הוא מלאכה ותעשייה זעירה וכי הצו הוצא טרם איכלוסו.

3.

ביום 25.10.2016 הגישה המבקשת בקשה לביטול צו ההריסה, אולם בשל תקלה הדיון בבקשה התקיים רק ביום 1.3.2017. במהלך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה את אישורו של בית המשפט ולפיה הבקשה נדחתה בהיעדר עילה לביטול הצו ובהסכמת המבקשת, תוך שניתנה לה ארכה לביצוע הצו בעצמה עד ליום 1.6.2017, שאם לא כן – תהיה רשאית המשיבה לבצע את הצו בתוך 60 ימים מיום 2.6.2017.

ביום 29.5.2017, בסמוך לתום תקופת עיכוב הביצוע המוסכם וחרף הסכמתה להעמדת צו ההריסה לביצוע, הגישה המבקשת לבית משפט השלום בקשה להארכת מועד לביצוע צו ההריסה לתקופה של 12חודשים. הבקשה נמחקה על הסף משום שלא עמדה בתנאי תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי, תש"ע – 2010 (להלן: התקנות ). בקשה נוספת שהגישה המבקשת ביום 6.7.2017 לעיון מחדש בטענה לשינוי נסיבות לאחר שהגיעו לידיה מסמכים המלמדים על קיומו של "אופק תכנוני ראשוני אך ממשי" שיכשיר את הבניה, נקבעה לדיון, אף שגם היא – וכפי שציין זאת בית משפט השלום – לא עמדה בתנאי התקנות.

ביום 20.7.2017, לאחר ששמע את הצדדים ואת ראש המועצה, הורה בית משפט השלום, לפנים משורת הדין, על מתן ארכה למבקשת למשך שלושה חודשים עד ליום 20.10.2017, שלאחריה תהא המשיבה רשאית לבצע את צו ההריסה במשך 60 יום.

על החלטה זו עתרה המשיבה לבית המשפט המחוזי, שקיבל את עמדתה והורה על ביטול הארכה לביצוע צו ההריסה, כך שהמבקשת תוכל לבצעו בעצמה בתוך 30 יום, ואם לא כן – תוכל המשיבה לבצע את הצו בתוך 60 יום. בהחלטתו, קבע בית המשפט המחוזי כי דין הבקשה לעיון חוזר להידחות הן משום שראוי היה לדחותה על הסף משהוגשה לאחר המועד הקבוע בתקנות ומבלי שלוותה בתצהיר לתמיכה בטענותיה לגבי השגת היתר בניה, הן משום שלא היה מקום להתיר למבקשת לחזור בה מהסכמתה לביצוע צו ההריסה בהיעדר כל חידוש ביחס לנסיבות שינוי הייעוד של הקרקע והן משום שגם לגופם של דברים היתר הבניה אינו מצוי ב"הישג יד", כנדרש בפסיקה, וההליכים להסדרה צפויים להימשך שנתיים וחצי, לכל הפחות.

בית המשפט המחוזי עמד אף על תיקון 116 לחוק התכנון והבניה

(ס"ח התשע"ז 127)– שאף שאינו חל על עניינה של המבקשת, משום שנכנס לתוקפו לאחר שהוצא הצו, הוא משליך על שיקול דעתו של בית המשפט – ואשר צמצם במידה ניכרת את שיקול דעתו של בית המשפט במתן ארכה במקרים דומים. בית המשפט עמד גם על הסכנה הטמונה בהתנהגות סלחנית כלפי עברייני בניה, תוך התאמת תוכניות הבניה למצב שיצרו בשטח, הן משום שבניה בלתי חוקית נוספת תדרוש התייחסות דומה ותעכב את הליכי התכנון והן משום שיש בכך כדי לקפח את זכויותיהם של שומרי החוק שנמנעו מלבנות ללא היתר.

לבסוף, נקבע כי המבקשת פעלה בחוסר תום לב משום שהמבנה אוכלס לאחר שהוצא צו ההריסה. לפיכך, ולנוכח התנהלותה וחלוף הזמן מאז הוצא הצו, הוקצה זמן קצר מהמקובל לצורך הריסה עצמית והוטלו על המבקשת הוצאות בסך 7,000 ש"ח.

טענות המבקשת

4.

לטענת המבקשת עניינה מעלה שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור והיא נוגעת לזכותו של אדם לבחור את מקום מגוריו ולזכותו שלא יפנוהו בכפייה ממקום מגוריו. בבקשתה עמדה המבקשת על חשיבות הזכות לדיור נאות, המנוייה על זכויות אדם שהוכרו באמנות בינלאומיות, אליהן הצטרפה מדינת ישראל כמו גם על פסיקת בית משפט זה שהכירה בזכות לדיור כזכות חברתית המוגנת במידה חלקית על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עוד נטען כי הדברים נכונים ביתר שאת לגבי האוכלוסייה הבדואית, בשל חשיבות הקשר המסורתי והשבטי בקרבהּ. לגופו של עניין נטען כי קיים אופק תכנוני המצדיק את עיכוב ביצוע צו ההריסה באופן זמני לשם בחינת התקדמות הסדרת המבנה. כן נטען כי בית המשפט המחוזי לא דן בשאלת הנזק שעתיד להיגרם למבקשת אם לא יינתן עיכוב זמני ובאינטרס הציבורי ואף התעלם מכך שלאחר שהתברר כי הצו תקף, החלה המבקשת בהליכי הכשרה של המבנה ובהתאם לדרישות רשויות התכנון היא נושאת בנטל של תכנון השכונה כולה, כשעל פי דברי ראש המועצה בפני בית משפט השלום, במסגרת התכנון יוסדר המבנה הנדון, אשר מצוי "בקו הכחול" של התוכנית. עוד נטען כי בשל הדרישות הרבות של רשויות התכנון עדיין לא הצליחה המבקשת בהכשרת המבנה.

תגובת המשיבה

5.

המשיבה התנגדה מכל וכל לבקשת רשות הערעור. לשיטתה, המקרה הנדון אינו מעורר כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מתחומיו והשאלה היחידה העומדת לדיון היא דחיית הריסתו של מבנה בלתי חוקי שהמבקשת הסכימה להריסתו ולאחר שבית המשפט אישר את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים. בניגוד לטענת המבקשת, כפי שעולה ממכתבו של ראש המועצה, עדיין מתקיימת התדיינות לגבי גודל חלק מהמגרשים ומכאן שהליכי התכנון עשויים להתמשך שנים רבות ואין למבנה אופק תכנוני המצדיק דחיית ביצוע צו ההריסה, זאת הן לפי ההלכה הקיימת והן לפי הפרשנות הראוייה על רקע תיקון 116 לחוק התכנון והבניה. כל החלטה אחרת תביא לסיכול תכנון ראוי, המקדים תכנון לבניה ואשר אינו צריך לקחת בחשבון עבירות בניה שיכולות להתגלות בכל רגע נתון ולחייב את התאמת התוכנית אליהן, וכן לכך

שייצא עבריין נשכר ושומר החוק נפסד.

יתרה מכך, המשיבה טענה כי לא היה כל מקום לדון בבקשה לעיון חוזר, שהוגשה בניגוד לתקנות ולא היה מקום לאפשר למבקשת לפתוח מחדש את ההסכמה שקיבלה את אישורו של בית משפט השלום ומבלי שהמבקשת הצביעה על כל שינוי נסיבות שיצדיק זאת. ומכל מקום, המועד הנדחה שנקבע בהחלטת בית משפט השלום חלף וגם מטעם זה – דין צו ההריסה לעמוד בתוקפו, בין אם תתקבל הבקשה ובין אם לאו. עוד טענה המשיבה, כי אין בחוקי היסוד כדי להצדיק הפרת חוק וכן עמדה על כך שחרף פרק הזמן הארוך שחלף מאז הוצא צו ההריסה, לא פעלה המבקשת למציאת פתרון מגורים חלופי.

דיון והכרעה

6.

כידוע, הלכה היא כי רשות לערעור נוסף תינתן רק כאשר הבקשה מעלה שאלה – משפטית או ציבורית – בעלת חשיבות כללית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982)) או בהתקיים אי-צדק מהותי או חשש לעיוות דין (רע"פ 6487/12 דביר נ' מדינת ישראל (15.7.13)). לאחר עיון בבקשה, במסמכים שצורפה לה ובתגובת המשיבה, באתי לכלל מסקנה כי חרף האצטלה החוקתית שביקשה המבקשת לשוות לבקשה, עניינה אינו מעלה שאלה עקרונית החורגת מהמקרה הפרטני.

7.

אין כל מחלוקת כי המדובר במבנה שנבנה שלא כדין, על קרקע שייעודה אינו למגורים ומלכתחילה, הסכימה המבקשת לביצוע צו ההריסה ולביטול בקשתה לביטולו. או אז גם ניתנה לה, בהסכמת המשיבה, ארכה של שלושה חודשים לביצועו בעצמה. הבקשות שהגישה המבקשת בסמוך למועד תום תקופת הארכה עמדו בסתירה להסכמה שניתנה מצידה ואף לא הוגשו בהתאם לתנאים הנקובים בתקנות, ואף מן הבחינה המהותית, נקבע כי לא חל שינוי נסיבות מהותי ולא היה מקום לקבלן לגופן. למרות זאת, התקבלה הבקשה השנייה שהגישה המבקשת, והתקיים דיון בעניינה במהלכו אף נשמע ראש המועצה. בהחלטה שניתנה בתום הדיון, הדגיש בית

משפט השלום כי הארכה ניתנת " לפנים משורת הדין והגם שמן הדין היה לאפשר את הריסת המבנה באופן מיידי ע"י המשיבה, ואולם בהתחשב בדבריהם של שני באי כח המבקשת ולאחר שהתייצב ראש מועצת חורה, ד"ר מוחמד אלנבארי והסביר לבית המשפט את התמונה הרחבה יותר וכי ביום 26/7/17 הוגשה תכנית הסדרה לועדה המרחבית".

כפי שצויין לעיל, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה והורה על העמדתו של צו ההריסה לביצוע, לאחר מתן ארכה של 30 יום למבקשת לבצעו בעצמה. מכאן יוצא, כי בעצם ניהול ההליכים כבר עבר מועד עיכוב הביצוע שניתן במקורו בבית משפט השלום. כפועל יוצא מהשתלשלות עניינים זו, נמצא כי צו ההריסה המנהלי שהוצא למבנה טרם איכלוסו, עדיין לא בוצע והמבנה אוכלס מאז וכי גם בפרק זמן ארוך זה טרם הושלמו הליכי התכנון הדרושים. הדחיות המרובות שניתנות לביצוע של צו ההריסה מנהלי, שאין מחלוקת כי הוצא כדין, סיכלו את המטרה העומדת בבסיסו: ליתן בידי הרשויות כלי יעיל ומהיר למיגור הפרת החוק עוד בטרם הושלמה ואוכלסה הבניה הבלתי חוקית (רעפ 5584/06 פינטו נ' עיריית חיפה, פ"ד נט(3) 577, 588 ואילך), ואין מקום להמשיך ולהורות על עיכוב ביצועו של צו הריסה, שגם המבקשת עצמה הסכימה לביצועו כבר בנקודת הפתיחה של ההליכים בפני בית משפט השלום (רע"פ 5512/17 אבו רטיוש נ' מדינת ישראל , פיסקה 9, (25.10.2017)) ובייחוד שעה שהדרך להשגת היתר עדיין ארוכה ואינה בהישג יד, שכן כפי שציין בית המשפט המחוזי בהתייחסו לדברי ב"כ המבקשת עצמה, ההליך צפוי להימשך עוד שנתיים וחצי לפחות (רע"פ 3170/11 אב ו רמי נ' מדינת ישראל , 31.12.2011; רע"פ 2341/14 סלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה (28.5.2014)) .

8.

לאור האמור לעיל, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית ועיכוב הביצוע עליו הוריתי ביום 11.10.2017, מבוטל בזאת.