רע"פ 7820/99 יהודה ג'אן נ. מדינת ישראל

1.לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים ח. פיזם, ס.ג'ובראן ור. חוזה) לפיו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כבוד השופטת ו. טויסטר). הבקשה מתייחסת להרשעתו של המבקש בלבד.

2.ביום 6/6/94, בשעה 07:00 לערך, נפגעה הולכת רגל בדרך ההגנה בחיפה ממשאית בה נהג המבקש. כתוצאה מהתאונה קופחו חייה של הולכת הרגל, שהיתה נערה בת שבע עשרה. בעקבות מעורבותו בתאונת הדרכים הקטלנית הוגש כנגד המבקש כתב אישום אשר ייחס לו את העבירות הבאות: גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז1977- וסעיפים 40 ו - 64 לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א1961-; אי האטה לפני מעבר חציה ולפני אוטובוס הניצב בתחנת אוטובוס, עבירה לפי תקנה 52(6) ו - (12) לתקנות התעבורה, תשכ"א1961- (להלן - התקנות);

נהיגה במהירות בלתי סבירה, עבירה לפי תקנה 51 לתקנות, והזזת רכב לאחר תאונה, עבירה לפי תקנה 144(א)(1) ו - (ב) לתקנות.

בית משפט השלום קבע את הממצאים הבאים: דרך ההגנה בחיפה הוא כביש דו מסלולי. בכל מסלול שני נתיבי נסיעה, ובמרכז הכביש מצוי אי תנועה בנוי, המחבר בין שני מעברי החצייה בשני הנתיבים. לפני הצומת של דרך ההגנה ודרך צרפת, בכיוון כללי מחיפה לתל אביב, קיים נתיב נוסף בצד שמאל המאפשר לרכבים לפנות שמאלה לכיוון דרך צרפת. בצדה הימני של דרך ההגנה, לאחר מעבר החצייה בנסיעה מכיוון חיפה לתל אביב, מצוי מפרץ חנייה בו נמצאת תחנת אוטובוסים. המבקש נהג במשאית במועד הרלבנטי מכיוון חיפה לכיוון תל אביב בנתיב הימני. עובר למועד התאונה עמד אוטובוס בתחנת האוטובוסים. שדה הראייה במקום היה חופשי ופתוח למרחק של 150 מ'. מזג האוויר היה נאה, הראות היתה טובה והכביש היה תקין. המנוחה ושניים נוספים שהיו עמה, חופית ויעקב, חצו יחדו את מעבר החצייה הראשון עד לאי התנועה. חופית חצתה ראשונה את מעבר החצייה השני לכיוון תחנת האוטובוסים, והמבקש הבחין בה כשעשתה כן. המנוחה החלה לחצות אף היא את מעבר החצייה השני, ועשתה זאת בריצה, תוך שבמרכז מעבר החצייה סטתה היא שמאלה לכיוון תחנת האוטובוסים. המנוחה נפגעה ממשאיתו של המבקש לאחר שחצתה 7.9. מ' משפת אי התנועה. בית המשפט קיבל את עדותו של המבקש לפיה ידע על קיומו של מעבר החצייה במקום, ולפיה לא בלם את משאיתו בלימת חירום משהבחין במנוחה אלא רק סטה שמאלה כשרגלו על הבלם לצורך האטה. עוד קיבל בית המשפט את דבריו לפיהם צפר למנוחה וכי המנוחה נעצרה באמצע מעבר החצייה והביטה לאחור ולאחר מכן המשיכה לרוץ לכיוון תחנת האוטובוס. בית המשפט קבע לטובת המבקש שמהירות נסיעתו היתה 40 קמ"ש, כפי שקבעו המומחים מטעם שני בעלי הדין. מהחישובים שערך בית המשפט עלה שגם כשנלקחים בחשבון נתונים לטובת המבקש, כגון מהירות ריצה גבוהה יותר של המנוחה, יכול היה המבקש למנוע את התאונה אילו בלם את המשאית כשירדה המנוחה אל הכביש. בית המשפט קבע כי משהבחין המבקש בחופית החוצה את מעבר החצייה היה עליו להניח כי גם המנוחה תחצה את הכביש בעקבותיה ולפיכך היה עליו לבלום את המשאית ברגע שהמנוחה הניחה את רגלה על הכביש.

בית המשפט המחוזי דחה הן את ערעור של המבקש לעניין הכרעת הדין וגזר הדין והן את ערעורה של המשיבה על קולת העונש, והחליט לקיים את פסק דינו של בית משפט השלום במלואו.

3.דין הבקשה להידחות. כבר נפסק כי בהתקרב נוהג רכב למעבר חצייה "עליו ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה; ואם כן - להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. במסגרת זו, וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חצייה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש; שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב; אולי יסמוך על כך הרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל" (ע"פ 559/97 (טרם פורסם), פיסקה 8 לחוות דעתו של כבוד השופט ת' אור). טענות המבקש אינן מצדיקות מתן רשות לערער בגלגול שלישי על מנת להשיג על מסקנותיהן, כי כשהבחין המבקש בחופית החוצה את הכביש היה עליו לתת דעתו לאפשרות שגם המנוחה תנסה לעשות כן, ולו מתוך רשלנות, ושלפיכך היה עליו לעשות כל שיכול היה על מנת למנוע את התאונה. גם הטענה שלא הוכח קשר סיבתי בין רשלנותו של המבקש והתוצאה הקטלנית אינה מצדיקה, בנסיבות הענין, בדיקה חוזרת של טענות המבקש בערכאה שלישית. (ור' גם רע"פ 127/89, בש"פ 811/89 (טרם פורסם).

הבקשה נדחית.