רע"פ 7946/13 רון רם נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים: א' טל (סג"נ), ק' רג'יאנו ו- א' מקובר ) ב-עפ"ת 46801-01-13, שניתן בתאריך 08.10.2013, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח-תקווה (כב' השופט א' אנושי ), מתאריך 06.09.2012 ב-גמ"ר 6523-08-11.

אף שבקשה זו מכוונת אך ורק כנגד עצם ההרשעה, אציין לצורך שלמות התמונה כי על המבקש נגזרו העונשים הבאים: 22 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי (כשהתנאי הוא שהמבקש יימנע מלבצע את העבירה שבה הורשע, או עבירה של נהיגה בזמן פסילה למשך 3 שנים); פסילה מלקבל, או מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 18 שנים וקנס בסך 10,000 ש"ח. המבקש אמור להתייצב לריצוי עונשו בתאריך 01.12.2013 והבקשה שבפני הוגשה בתאריך 24.11.2013. עוד אציין כי בתאריך 25.11.2013 המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין שהושת עליו, ואולם נוכח החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור, כפי שיפורט להלן, מתייתר הצורך לדון בבקשת עיכוב הביצוע הנ"ל.

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.

בתאריך 24.05.2011, במסגרת תפקידו כנהג אוטובוס בחברת "אגד", היה המבקש מעורב בתאונת דרכים קשה, שהביאה למותם של שני נוסעים ולפציעתם של נוסעים רבים. בעקבות חלקו של המבקש בתאונה הוגש כנגדו כתב אישום, אשר ייחס לו גרימת מוות ברשלנות של שני הנוסעים שקיפדו את חייהם בתאונה (עבירה לפי סעיף 64 ל פקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ( ) וכן גרימת חבלה של ממש לנוסעים נוספים עקב נהיגה רשלנית (עבירה לפי סעיפים 62(2)+38(2) ל פקודת התעבורה ).

אפרט עתה בתמצית את עובדות כתב האישום ביחס למבקש.

3.

בבסיס כתב האישום עומד אירוע התנגשות של אוטובוס, שבו נהג המבקש במהירות של כ- 100 קמ"ש בכביש 1 מכיוון תל-אביב לירושלים – אשר במסגרתו פגע האוטובוס במשאית שעמדה בשול הדרך ובלטה לתוך נתיב הנסיעה כ- 1.6 מטרים . על-פי כתב האישום המבקש נהג את האוטובוס במסלול התנגשות ישיר עם המשאית ולא עשה כל נסיון לעצור או להאט את האוטובוס, או להסיטו ממסלול ההתנגשות. כן הואשם המבקש שנהג באוטובוס בהיותו עייף.

4.

בית משפט לתעבורה הנכבד הרשיע כאמור את המבקש בעבירות שיוחסו לו, תוך שהוא קובע כי המבקש היה במצב של "שינה זעירה" ברגעים שקדמו להתנגשות, ושעקב מצבו זה לא שלט ברכבו ברגעים המכריעים, והתעורר עקב זעקות הנוסעים רק כשלא ניתן היה כבר למנוע את ההתנגשות. בית המשפט לתעבורה הנכבד קבע כי השתלשלות אירועים זו היא אשר גרמה לתאונה ולתוצאותיה המצערות, תוך שהוא דוחה גם טענות לאשם תורם מצד נהג המשאית שהחנה את רכבו באופן מסוכן.

5.

את קביעותיו בנוגע לעייפותו של המבקש, ולהיות במצב של "שינה זעירה" ברגעים שקדמו באופן מיידי להתנגשות, ביסס בית המשפט לתעבורה הנכבד על עדויותיהם של נוסעים באוטובוס, שהעידו על עייפותו של המבקש בשלבים שונים של הנסיעה, ועל כך שהוא "ניקר" במהלך הנסיעה, כלומר שעיניו "נעצמו בכבדות ונפתחו בבהלה" מספר פעמים במהלך הנסיעה שקדמה לתאונה. כן הסתמך בית המשפט לתעבורה הנכבד בהכרעת הדין על עדותו של בוחן התנועה, שציין כי עובר להתנגשות היה שדה ראייה של 667 מטרים , שלאורכם ניתן היה להבחין במשאית הבולטת לתוך הכביש ולהימנע מהתאונה.

6.

במהלך משפטו בפני בית המשפט לתעבורה הנכבד, המבקש טען כי הוא חוסה תחת הגנת "היעדר השליטה" (סעיף 34ז ל חוק העונשין, התשל"ז-1977

(להלן: חוק העונשין ). המבקש, אשר סמוך לאחר התאונה (ואף במסגרת תשובתו לכתב האישום) מסר כי איננו זוכר את הרגעים שקדמו להתנגשות, ביקש בשלב מאוחר יותר של המשפט להסתמך על חוות-דעת מומחה (מומחה בפסיכולוגיה קלינית והיפנוזה), ממנה עולה כי המבקש "נזכר" בעת טיפול היפנוטי כי בנסיעה המדוברת עלה על האוטובוס נוסע בעל חזות ערבית, והדבר טרד מאוד את מנוחתו של המבקש. כן עלה מחוות-הדעת כי במסגרת הטיפול ההיפנוטי "נזכר" המבקש כי מספר רגעים לפני ההתנגשות קם אותו נוסע מכיסאו שהיה קרוב לכיסא הנהג והדבר הבהיל את המבקש באופן יוצא דופן. על-פי חוות-הדעת, גם במסגרת הטיפול ההיפנוטי – המבקש לא הצליח להיזכר בהתרחשויות מרגע קימת הנוסע, שהיה על פי הנטען בעל חזות הערבית – ועד לרגע ההתנגשות במשאית. יצוין כבר בשלב זה כי הנוסע הנ"ל היה, ככל הנראה, אחד משני הנוסעים, אשר מצאו את מותם בתאונה.

טיעונו של המבקש בהקשר זה גרס כי עקב בהלתו מקימת הנוסע בעל החזות הערבית, אשר עורר את חשדו כאמור, ועל רקע "היותו טיפוס חששן ודאגן מפיגועים" – ניתן להניח כי הוא נכנס למצב של "עילפון או פחד", וזה מנע ממנו את היכולת להגיב ולמנוע את התאונה.

7.

בית המשפט לתעבורה הנכבד דחה את הטענה הנ"ל של המבקש שלפיה הוא חוסה תחת הגנת "היעדר השליטה", וזאת לאחר שציין בהכרעת הדין כי קיימים קשיים עם עדות המומחה מטעם ההגנה, על רקע הוראות חוק השימוש בהיפנוזה, התשמ"ד-1984

(להלן: חוק ההיפנוזה ) ולאחר שקבע – על יסוד התרשמותו מחוות-הדעת, מעדותו של המומחה ואף מעדותו של המבקש עצמו – כי משקל תוצרי ההיפנוזה איננו רב. בעשותו כן הסתמך בית המשפט לתעבורה הנכבד על פסק-הדין המנחה שנפסק ב-ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (20.10.2010) (להלן: עניין פלוני ), שם נקבעו פרמטרים, שלאורם יש לבחון את תקפותם של "זיכרונות מודחקים".

8.

המבקש ערער, כאמור, על הכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה הנכבד – לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את הערעור בנימוק שהערעור נסב בעיקרו סביב קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בית המשפט לתעבורה הנכבד. מעבר לכך, בסוגיית הקבילות והמשקל של עדות המומחה, בית המשפט המחוזי הנכבד אימץ את קביעותיו של בית המשפט לתעבורה הנכבד, שלפיהן חוות הדעת מעוררת קשיים במישור הקבילות וכי יש לייחס לה משקל נמוך. על קביעותיו הנ"ל של בית המשפט המחוזי הנכבד הוגשה הבקשה שלפני.

טענות המבקש

9.

המבקש גורס, באמצעות בא-כחו, כי יש לאפשר לו לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, וזאת על סמך הטענות הבאות:

(א)

בית המשפט לתעבורה הנכבד ובית המשפט המחוזי הנכבד (להלן: בתי המשפט קמא ) התעלמו משני נתונים עובדתיים חשובים: מועד קרות התאונה בשעות הבוקר (המפחית את הסבירות שהמבקש היה עייף) ואופיו של המבקש, אשר שימש כמתנדב במשטרת התנועה והוא בעל נטייה לזהירות בדרכים. לטענת בא-כח המבקש, ההתעלמות מנתונים אלה הינה: "טעות משפטית יסודית [אשר] יש בה כשלעצמה להצדיק מתן רשות ערעור".

(ב)

המקרה מעורר שתי סוגיות משפטיות חשובות:

האחת עוסקת באופן בו ראוי לבחון את קיומו של ספק סביר באשמת נאשם בפלילים. ו השניה נוגעת להכשרת ממצאי טיפול בהיפנוזה במשפט הפלילי.

בא-כח המבקש ביקש לטעון בהקשרים אלה כי בסוגיות הנ"ל: "השאלה הזו עולה בעניין שבפנינו בכל הנוגע להעמדת ספק סביר באשמת הנאשם – המאמין סובייקטיבית, בקיומן של הנסיבות שעלו במהלך הטיפול בהיפנוזה ואשר יש בהן לזכותו בדין".

דיון והכרעה

10.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי כאמור לכלל מסקנה כי דין הבקשה

להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.

11.

כידוע, רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" תנתן רק במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007) (להלן: עניין אבו שנב )), או כאשר מתגלה אי-צדק ניכר כלפי המבקש, או חשש לעיוות-דין כלפיו.

12.

טענתו הראשונה של המבקש, שלפיה בתי המשפט קמא התעלמו מנתונים חשובים – איננה מעוררת כל שאלה החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, ולפיכך אין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי בהתאם להלכות שנקבעו ב הלכת חניון חיפה וב עניין אבו שנב הנ"ל. גם הטענה כי המקרה מעורר שאלה משפטית עקרונית בדבר האופן בו ראוי לבחון את קיומו של ספק סביר באשמת נאשם בפלילים – איננה מצדיקה בנסיבות הזדקקות לסוגיה במסגרת ערעור בגלגול שלישי, באשר מדובר בסוגיה משפטית שהפסיקה דנה בה רבות (ראו, למשל: ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(4) 221 (1993); ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (25.1.2007) ; ע"פ 5569/12 אבו שמאלה נ' מדינת ישראל

(24.07.2013)). בעקבות הפסיקה – גם הספרות המשפטית עסקה באופן מעמיק בסוגיה זו, ועיינו בספרו של ד"ר יניב ואקי , מעבר לספק סביר: גמישות ההוכחה בדין הפלילי (2013), אשר ראה אור לאחרונה. מכל מקום ככל שהדין בהקשר זה נדרש להתפתחויות, הדבר נעשה ממילא מדי פעם לפעם במסגרת ערעורים בזכות לבית משפט זה (ראו למשל, פסק-דיני מהעת האחרונה: ע"פ 3636/12 שוויקי נ' מדינת ישראל (20.10.2013) ובמקרים הראויים ניתנת גם רשות לערער.

13.

בכל הנוגע לשאלות הנוגעות להכשרת ממצאי טיפול בהיפנוזה במשפט הפלילי, אשר מתעוררות כאן, לטענת המבקש – מקובל עלי כי שאלות אלה יכולות להצדיק, מן הבחינה העקרונית, דיון בגלגול שלישי, ואולם סבורני כי המקרה שלפני – איננו מתאים לכך. אבהיר את דברי אלה להלן.

14.

האמת ניתנת להיאמר כי אף שתחום הטיפול בהיפנוזה מוסדר בגדרי חוק ההיפנוזה , הרי שבמסגרת ההתמודדות של המערכת המשפטית עם טיפול ההיפנוזה והזכרונות הנחשפים במהלכו – טרם הותווה הדין באופן ממצה (ראו: ע"פ 113/79 רכטמן נ' מדינת ישראל , פ"ד לג(3) 261, 266 (1979); ע"פ 10221/06 ג'ורן מדינת ישראל , פיסקה 29 (17.01.2008)). בפסק-הדין ב עניין פלוני , התייחס בית המשפט בהרחבה לסוגיית הטיפול ההיפנוטי, אך התייחסות זו נעשתה אגב אורחא, שכן באותו מקרה לא דובר בהצפתם של זיכרונות מודחקים עקב טיפול היפנוטי, כפי שעולה מהדברים הבאים שנאמרו שם:

"במקרה שבפנינו, לא מתעוררת כלל בעיה של קבילות, וגם ההגנה לא העלתה טענה כי עדות המבוססת על זיכרון מודחק אינה קבילה. מה עוד, שהזיכרון המשוחזר של המתלוננת לא נבע מהיפנוזה, ולמצער, המטפלים במתלוננת לא השתמשו בהיפנוזה"

( שם , בפיסקה 124).

ייתכן איפוא כי אם בתי המשפט קמא היו מבססים את קביעותיהם לעניין טענת ההגנה של "היעדר השליטה" באופן בלעדי על אי קבילות של הראיות שעלו מהטיפול ההיפנוטי – אולי היה מקום לאפשר פה דיון בשאלה זו במסגרת ערעור בגלגול שלישי. ואולם בתי המשפט קמא לא עצרו במקרה שלפני בשאלת הקבילות של חוות דעת המומחה וביססו את קביעותיהם גם על המשקל של חוות-דעת זו, כשהעניקו לה משקל נמוך ביותר, וזאת על סמך בחינת הפרמטרים שנקבעו ב עניין פלוני

בהקשר של קבלת "זיכרונות מודחקים". הנה כי כן, אני סבור כי בנסיבות המקרה שלפני, די היה במבחנים שנקבעו ב עניין פלוני כדי לאפשר דיון ממצה באפשרות להסתמך על זיכרונותיו המודחקים של המבקש, מבלי להידרש לדיון מורכב יותר העוסק באופן פרטני בתקפותם של זכרונות מודחקים, שהם תוצר של טיפול היפנוטי דווקא. עוד ניתן לציין כי קביעותיהם של בתי המשפט קמא בהקשר לזיכרונותיו המודחקים של המבקש התבססו, בין היתר, על דבריו של המומחה עצמו, אשר ראה בעת עדותו להסתייג מחוות הדעת, בציינו כדלקמן:

"...אני לא מעיד שזה בדיוק מה שקרה. אני מדבר על מה שהוא אמר לי עם האג'נדה שלו ועם האינטרס שלו וגם הבנתי שזה קשור לבית המשפט וגם אמרתי את זה לעו"ד...

היו לי גם חששות וספקות מהתחלה וגם דיברתי עם העו"ד על זה ושאלתי שאלות ולכן לא באתי להעיד שזה אמת, אמרתי שזה מה שהוא אמר לי...

אני לא לוקח אחריות על מה שאמר לגבי הערבי, זה מתוך החוויה שהוא היה בה ראיתי את הסימנים... התכנים יכולים להיות אמיתיים אול לא אמיתיים, או חלק פרי דמיונו...

לא הבנתי כנראה את משמעות חוות הדעת וכנראה הייתי יושב על זה פי 2 או 3 זמן."

15.

זאת ועוד – אחרת. בעת שבתי המשפט קמא בחרו שלא לקבל את מה שעלה, לכאורה, מהזיכרונות המודחקים – הם הסתמכו גם על סתירות שנתגלו, על פני הדברים, בין תכני הזיכרונות הנטענים הנ"ל לבין עדויות אחרות. כך, למשל, זכרונו הנטען של המבקש כי ביקש משני חיילים להתיישב ליד בעל החזות הערבית – לא אומת על-ידי אף אחד מנוסעי האוטובוס, לרבות כל החיילים שלקחו חלק בנסיעה המדוברת.

16.

סוף דבר : נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו במקום ובמועד שנקבעו בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, ויפעל על-פי ההנחיות שפורטו שם.