רע"פ 8026/08 יואב קוסטרינסקי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו בגין הפרעה לתנועה, עבירה לפי תקנה 71(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. על-פי כתב-האישום, עצר המבקש את רכבו בתחנת אוטובוס, באופן שהפריע לעצירת אוטובוס בתחנה ולעליית הנוסעים. לאחר שמיעתן של הראיות הרשיע בית-משפט השלום (כבוד השופטת א' שדמי) את המבקש בעבירה אשר יוחסה לו, וזאת על-יסוד עדותו של השוטר שרשם את הדו"ח, לאחר שהזהיר את עצמו כי מ דובר בעדות יחידה. בעקבות הרשעתו, נגזר דינו של המבקש לקנס בסך 750 ש"ח וכן פסילה על תנאי מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של חודשיים, וזאת למשך שנתיים.

על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה ערער המבקש לפני בית-המשפט המחוזי מרכז. ערעורו כוון בעיקרו נגד החלטתו של בית-משפט השלום לאמץ את גרסת השוטר, אותה מצא מהימנה, ולהעדיפה על הגרסה שהציגו המבקש ועדה נוספת מטעמו. המבקש טען, כי נפל פגם בקביעתו של בית-המשפט לתעבורה, לפיה הודה המבקש כי "הגיע אוטובוס למקום ולא נכנס לתחנה בגלל רכבו [של המבקש]". לגרסת המבקש, הוא אמנם הודה כי עצר את רכבו בתחנה וכי אוטובוס שהגיע למקום באותה עת לא עצר בה, אך מעולם לא הודה כי הדבר נבע מהימצאות רכבו במקום, שכן היה באפשרותו של נהג האוטובוס לעצור בתחנה לו חפץ בכך. להשלמת התמונה יצוין, כי המבקש טען בגדרי הודעת הערעור טענות נוספת, בין היתר לעניין קיומה של אכיפה סלקטיבית ולכך שהענין הוא בבחינת זוטי דברים, אולם מהבקשה עולה כי במועד הדיון בערעור הסכים המבקש לוותר על טענות אלו, ולהתרכז אך בטענה לפיה נפלו פגמים בממצאיה של הערכאה הדיונית.

ביום 18.3.2008 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט א' סטולר) את הערעור, לאחר שלא ראה מקום להתערב בממצאים שנקבעו בבית-המשפט לתעבורה, אותם מצא מבוססים כדבעי על הראיות שהונחו לפתחו. עם זאת, סבר בית-המשפט המחוזי כי העונש שהושת על המבקש אינו מידתי, והחליט להעמיד את הקנס על סך של 500 ש"ח ולבטל את עונש הפסילה. לאחר השתלשלות עניינים זו, פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה "לתיקון/עיון מחדש בפסק הדין". בקשה זו נדחתה גם היא, מהטעם כי עם החתימה על פסק-הדין בערעור סיים בית-המשפט את מלאכתו ולא יוכל לשמש ערכאת ערעור על עצמו.

כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער בפני בית משפט זה, ולכך אין בידי להיעתר. חרף ניסיונו של המבקש לשוות לבקשתו נופך משפטי-עקרוני, אין עניינה אלא בהשגות על ממצאים שבעובדה ומהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית ואושרו אף על ידי ערכאת הערעור. כידוע, ההלכה הנוהגת היא שערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים מתחום זה

(ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225 (1983); ע"פ 7758/04 אלקאדר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.2.2007)), ומקל וחומר ערכאת ערעור שנייה, נוכח יתרונה של הערכאה הדיונית המתרשמת מהעדים המופיעים בפניה באופן ישיר ובלתי אמצעי. אכן, להלכה זו נקבעו חריגים, אולם לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עמם.

הבקשה נדחית.