רע"פ 8191/06 עמוס קריספי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בקרית-גת (ת.פ 283/04) בגין עבירה של העסקה שלא כדין של שוהה בלתי חוקי, לפי סעיף 12(א)(א) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל).

על-פי הנטען בכתב האישום המתוקן, בין התאריכים 25-26.2.2004 העסיק המבקש בעבודות בנייה בבני-עייש את אחמד גנימאת, תושב הרשות הפלסטינית, אשר לא היה רשאי לעבוד בישראל ושהה בישראל שלא כדין.

ביום 10.3.2004 הרשיע בית-משפט השלום את המבקש על-פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, וגזר עליו ביום 28.12.2004 את העונשים הבאים: מאסר למשך שלושה חודשים, אשר ירוצה בעבודות שירות; חמישה חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור אותה העבירה בה הורשע וכן התחייבות כספית בסך 1,500 ש"ח למשך שנתיים, שלא יעבור אותה העבירה. בגזר-הדין ציין בית-המשפט את היות המבקש אדם נורמטיבי ואזרח חיובי, וכן את מצבו הכלכלי החמור. כן התייחס הוא לנסיבות ביצוע העבירה, ובהן משך ההעסקה הקצר והיות העבירה חד-פעמית. לאור כל זאת, נמנע בית-המשפט מלהורות על ריצוי המאסר מאחורי סורג ובריח, חרף נטיית הפסיקה לעשות כן בעבירות כגון אלו.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.

בתאריך 6.9.2006 קיבל בית-המשפט המחוזי (כבוד כבוד הנשיא י' פלפל והשופטים ר' יפה-כץ ו-י' אלון) את הערעור והחמיר את עונשו של המבקש במובן זה, שעונש המאסר שנגזר עליו ירוצה חציו בדרך של עבודות שירות וחציו מאחורי סורג ובריח ממש. בעשותו כן קבע בית-המשפט, כי נסיבותיו האישיות של המבקש אינן בגדר נסיבות היוצאות מגדר הרגיל על-פי ההלכה הנוהגת, אשר נקבעה ברע"פ 5198/01 טלעת ח'טיב נ. מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 769 (להלן: הלכת ח'טיב ) ואשר הובהרה ברע"פ 3674/04 אבו סאלם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: פרשת אבו סאלם ), לפיהן יש לנהוג ביד קשה עם מבצעי עבירות על חוק הכניסה לישראל. על-כן קבע בית-המשפט, כי אין כל נסיבה המייחדת את המבקש ומצדיקה הקלה חריגה בעונשו. פסק-הדין התקבל כנגד דעתו החולקת של השופט י' אלון, אשר החזיק בדעה, כי יש לדחות את הערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי, כאשר לא נתן את דעתו כיאות לנסיבות המקלות של ביצוע העבירה ולנסיבותיו האישיות של המבקש, וזאת על-פי ההלכה שנפסקה בפרשת אבו סאלם , אשר הבהירה, שאין להטיל באופן גורף עונש מאסר בגין עבירות על חוק הכניסה לישראל. כן הוא טוען, כי המדובר בסוגיה כבדת משקל, המצדיקה מתן רשות ערעור בערכאה שלישית, וזאת בהתאם לרע"פ 6217/05 חג'אג' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: הלכת חג'אג' ). בפרשה זו נבדקו עונשיהם של שמונה מבקשים, בהתאם להלכה שנקבעה בפרשת אבו סאלם ובארבעה מהם אף בוטל רכיב המאסר בסופו של יום. על-כן נטען, כי מן הראוי שבמקרה הנוכחי תוענק רשות ערעור ויבוטל עונש המאסר בפועל. כן טוען בא-כוח המבקש כנגד עינוי הדין שנגרם למרשו, עקב הפסקת ריצוי עבודות השירות לאחר ריצוי מחציתן והמתנה במשך תקופה ארוכה עד למתן פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי. לטענתו, מצבו של המבקש דומה הוא מאד למצבם של המבקשים בהלכת חג'אג' , אשר הוקל בעונשם ואשר בוטל רכיב המאסר בפועל בעניינם.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי אין הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור, בשל היותה מכוונת כנגד חומרת העונש ותו-לא. בא-כוח המשיבה אף אבחן את מקרהו של המבקש משאר המקרים האחרים בהלכת חג'אג' ולטענתו, אין כל מקום להיזקק לסוגיה זו שוב. כן טוען הוא, כי אף לגוף העניין, העונש שהוטל על המבקש הינו ראוי בנסיבות העניין. באשר לטענת עינוי הדין נטען, כי בקשת עיכוב ביצוע עבודות השירות הוגשה על-ידי המשיבה עוד בטרם תחילת ריצוי המאסר, אך המבקש לא הגיב לבקשה זו, על-אף החלטת בית-המשפט אשר הורה לו לעשות כן. במצב עניינים זה, טוען בא-כוח המשיבה, אין למבקש להלין אלא על עצמו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך, כידוע, נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

לא זו אף זו, בהלכת חג'אג' נאמר באופן מפורש, כי:

"לכל השאלות הללו ניתן מענה בהלכת אבו-סאלם . באשר לטענה בדבר שינוי נסיבות המצדיק סטייה מהלכת חט'יב (רע"פ 5198/01 טלעת ח'טיב נ. מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 769), נאמר כי "טרם בשלה העת לשינוי מדיניות הענישה המחמירה בעבירות נושא הדיון ברוח הלכת חט'יב" (סעיף 12 לפסק הדין). ובאשר למשקלן של הנסיבות האישיות, גם לכך התייחס בית המשפט באומרו: "נחזור ונזכור כי יישומה של מדיניות הענישה המחמירה ייעשה בכל מקרה לגופו" (סעיף 13 לפסק הדין), וכן "ראוי להם לבתי המשפט כי יישמו את ההלכה בהתאם לטעמיה ולתכליתה, בתתם דעתם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ... כשם שאין אדם דומה לחברו וכל אדם הוא לעצמו, כך שונים הן נסיבותיו של עבריין פלוני ונסיבותיה של עבירה שעבר מנסיבותיו של עבריין אלמוני ונסיבותיה של עבירה שעבר הוא. כך, למשל, יש לתת ביטוי לנסיבותיו האישיות של העבריין, בהן גילו, מצב בריאותו, מצבו המשפחתי, ועוד כיוצא באלה נסיבות שלעניין" (סעיף 14 לפסק הדין)" (הלכת חג'אג' , פסקה 6).

המבקש מנסה להסיק מהעובדה שבית-המשפט העניק רשות ערעור בכדי לבחון אם העונשים שהוטלו באותה פרשה תואמים הם את פרשת אבו-סאלם, כי בכל מקרה בו נידרש לעונש שהוטל בגין עבירות על חוק הכניסה לישראל יש לאפשר מתן רשות ערעור. אין בידי לקבל פרשנות זו. בהלכת חג'אג' נסקרו כאמור עונשיהם של נאשמים, אשר נגזר דינם בטרם מתן ההחלטה בפרשת

אבו-סאלם . בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, אשר החמיר עם המבקש, מצוינת במפורש ההתייחסות להלכת אבו-סאלם וליישומה בעניינו. על-כן, אין הבקשה מעוררת כל עניין חדש או בעל משמעות כללית וחשובה, הראוי להיבחן בערכאה שלישית.

כמו-כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין.

אמנם, לזכות המבקש עומדות מספר נסיבות מקלות, אשר צוינו בבית-משפט השלום ובדעת המיעוט בבית-המשפט המחוזי. יחד-עם-זאת, עבירות ההעסקה, ההלנה וההסעה שלא כדין הינן עבירות, אשר המצב הביטחוני והחשש הקרוב לחיי אדם מחייב ענישה חמורה בגינן. כפי שצויין בפרשת אבו-סאלם :

"טרם בשלה העת לשינוי מדיניות הענישה המחמירה בעבירות נושא הדיון ברוח הלכת ח'טיב . מעשי הטרור הקשים עדיין מכים במדינה; הסיכון הטמון בהסעתם, בהלנתם ובהעסקתם של שוהים בלתי חוקיים המגיעים לישראל משטחי יהודה, השומרון וחבל עזה לא נתפוגג; ומכאן ששיקולי הרתעה – הרתעת היחיד והרתעת הרבים – עדיין שיקולים הם ממעלה עליונה" (פרשת אבו-סאלם , פסקה 12).

במקרה דנא, עונש המאסר שנגזר על המבקש איננו מן החמורים, אף בהתחשב בנסיבותיו, אשר אינן שונות באופן חריג מנאשמים רבים אחרים, עליהם הוטלו עונשים דומים.

בעניין טענת המבקש לעינוי הדין בעניינו, הרי שלאור תגובת המשיבה אינני מוצא מקום לקבלת טענה זו. יתר על-כן, לבית-המשפט המחוזי סמכות להחמיר בעונשו של נאשם אף לאחר סיום ריצוי כל עונשו, ובמקרים המתאימים אף להשיבו לבין כותלי בית-הסוהר (בעניין זה ראו רע"פ 11072/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 10517/04 אברהם אסייג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 5588/04

יוסי צורי נ'

מדינת ישראל (לא פורסם) וכן ע"פ 652/88 מדינת ישראל נ' בנימין בן ששי סעדיה , פ"ד מב(4) 523, 527 ).

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 8.10.2006 בדבר עיכוב ביצוע עונש המאסר מבוטלת. על המבקש להתייצב ביום 1.2.2007 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, לשם תחילת ריצוי עונשו.