רע"פ 8201/05 רועי לויאן נ. מדינת ישראל

בכתב-אישום שהוגש לבית המשפט לתעבורה בירושלים נטען, כי ביום 25.6.03 נהג המבקש – קטין שהיה אותה עת בן שש עשרה וחצי - באופנוע לאורך שביל עפר בחורשה בעיר בית-שמש, אף שלא היה בידו רישיון נהיגה. בחורשה טיילה קבוצת ילדים מלווה במורה, מאבטח והורה מלווה, ומשהבחין בה המבקש, איבד את השליטה על האופנוע, ופגע בקטינה שצעדה עם הקבוצה. ועוד נטען, כי לאחר האירוע, ניסה המבקש להימלט מהמקום עם אופנועו, ומשנלקח ממנו מפתח הרכב, הוא סירב למסור את פרטיו, ונטש רגלית את מקום התאונה.

בגין כל אלו, יוחסו למבקש עבירות של נהיגה ברשלנות ונהיגה ללא רישיון נהיגה, עבירות לפי סעיפים 62(2) ו-10(א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א-1961, בהתאמה, אי-מסירת פרטים וגרימת נזק, עבירות לפי תקנות 144(א)(3) ו-21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, בהתאמה, ושימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח, עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי, תש"ל-1970.

בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו, וגזר לו פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של עשרים חודשים, קנס בסך 2500 ש"ח ופסילה על-תנאי לתקופה של עשרים חודשים.

המבקש, שלא השלים עם פסק דינו של בית המשפט לתעבורה, שטח את השגותיו בפני בית המשפט המחוזי, שם נקבע כי לא הוכחה עילה להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, ועל כן נותרה הכרעת הדין על כנה. באשר לעונש, מצא בית המשפט המחוזי – לאור גילו הצעיר של המבקש, עברו הנקי ותסקיר המבחן החיובי – להקל בעונשו, וקבע כי עונש הפסילה בפועל יועמד על תשעה חודשים.

כעת, עותר המבקש לקבלת רשות ערעור, בטענה כי בית המשפט המחוזי לא נתן את דעתו די הצורך לטענות שהועלו בפניו, וכי העונש שנגזר נותר חמור יתר על המידה, ופוגם בעיקרון אחידות הענישה.

דין הבקשה להידחות. הלכה מושרשת עמנו היא כי ערעור בגלגול שני מיוחד למקרים המעוררים שאלה משפטית כללית, החורגת מעניינם הקונקרטי של המתדיינים. השגותיו של המבקש כנגד הכרעת הדין בעניינו אינן נמנות עם אלו, ואף העונש שהושת עליו אינו מגלה עילה למתן רשות ערעור או להתערבות בית-משפט זה.

הבקשה נדחית, אפוא, ועמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.