רע"פ 8311/05 חיים פרג נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בירושלים (ת.פ. 4278/04) בגין ביצוע עבירה של הפרת חובת הורה או אחראי לפי סעיף 337 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 3.8.04 הוריד המבקש מרכבו את בנו הקטין בן 12 השנים, והותירו בגפו, בסמוך לאחת המנהרות, על הכביש המוביל מירושלים לאזור גוש עציון (להלן: כביש המנהרות). זאת, מתוך רצון ללמד לקח את הבן, אשר התחצף אליו. לאחר שהמשטרה נקראה למקום, ובחלוף זמן מה, שב המבקש על עקבותיו בכדי לאסוף את בנו.

בית-משפט השלום בירושלים (כבוד הנשיא א' כהן) הרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו 6 חודשי מאסר על תנאי, שלא יבצע תוך שנתיים עבירה דומה לזו שבגינה הורשע. בפסק-דינו, קבע בית-משפט השלום, על סמך ידיעתו השיפוטית ומבלי שהדבר הוכח על-ידי המשיבה, כי כביש המנהרות הינו מקום מסוכן, הן מחמת היותו עורק תעבורה ראשי והן בשל מיקומו בסמיכות לסביבה עוינת. באשר לשאלת התקיימותו של היסוד הנפשי הדרוש להרשעת המבקש, פסק בית-המשפט, כי די בכך שהמבקש היה מודע לסכנות העלולות להיגרם לילדו, עת שהותירו בגפו בכביש ראשי וסואן, בכדי להביא להתגבשותו של היסוד הנפשי. כאן המקום לציין, כי בגדרי הדיון שנערך בפני בית-משפט השלום, לא נשמעו עדויות ותחת זאת הוגשו לבית-המשפט ראיות בהסכמה.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן-הנשיא צ' סגל וכבוד השופטים י' נועם ור' כרמל) דחה את הערעור בציינו, כי הוא אינו רואה מקום להתערבות בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית-משפט השלום. בבואו לדון בהשגות השונות שהעלה המבקש בנוגע לחומרת העונש ציין בית-המשפט, כי אין זו הרשעתו הראשונה של המבקש בעבירות של אלימות כלפי ילדיו הקטינים וכי הלה אינו נרתע מלנקוט דרכי חינוך אלימות כלפיהם, מבלי שיהיה ער לחומרת מעשיו. בנסיבות אלו, לא מצא לנכון בית-המשפט המחוזי להקל בדינו של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי שעה שקבע, על סמך ידיעתו השיפוטית בלבד, כי המקום בו הורד בנו הינו מקום מסוכן. המבקש מבהיר, כי במקרה דנא לא נשקפה כל סכנה לחיי בנו, מאחר שהורד במקום בו ישנה מדרכה ומבנה של מע"צ, בסמוך למחסום של כוחות הבטחון, כשהוא מצויד בטלפון נייד. בנוסף, הדגיש המבקש, כי ממילא תכנן לאסוף את בנו בחזרה כעבור רגעים ספורים בלבד. טענתו השנייה של המבקש נוגעת למשקל הראייתי שיש לייחס להודעתו במשטרה, אשר הוגשה לבית המשפט בהסכמת הצדדים ומבלי שהוא נחקר עליה. מהודעה זו, כך טוען המבקש, ניתן להסיק, כי בעת ביצוע המעשה האמור הוא לא סבר, כי הוא מסכן את חייו של בנו.

מנגד, טוענת המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית המצדיקה דיון נוסף בפני ערכאה שלישית. אף לגופם של דברים, סבורה המשיבה, כי הותרת הבן הקטין לבדו בכביש המנהרות מעמידה אותו בפני סכנה של ממש, שיש בה כדי להצדיק את הרשעתו של המבקש.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

לאחר שהפכתי ושבתי והפכתי בנימוקי הבקשה שבפניי, לא מצאתי, כי המבקש הצליח להצביע על עילה אשר תצדיק בחינה נוספת - שלישית במספר - של סוגית הרשעתו. כאמור, עניינו של המבקש נשקל בשתי ערכאות שנתנו דעתן על נסיבות המעשים ונסיבותיו האישיות של המבקש, ואין מקום לבדיקה נוספת בערכאה שלישית. בקשתו להרשות ערעור גם אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מגדר ענינו הישיר של המבקש ואין בה היבט ציבורי עקרוני המצדיק דיון בערכאה שלישית (ראו רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. ברי, כי אף במשפטים פליליים בית-המשפט אינו מנוע מלקבוע קביעות עובדתיות על סמך ידיעתו השיפוטית (ראו למשל, ע"פ 4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(4) 337, 358; רע"פ 169/05 וקנין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בהקשר זה אציין, כי מקובלת עליי עמדתן של שתי הערכאות הקודמות, לפיה הותרת ילד בן 12 בצידי כביש המנהרות, אשר הינו דרך ראשית וסואנת הממוקמת בסמיכות לאזור שידע בעבר לא מעט פיגועים, מעמידה את חייו בסכנה של ממש. לעניין זה, סבור אני, כי אין נפקא מינה אם הורדת הבן מן הרכב נעשתה מתוך מטרה להפחידו או בכדי לחנכו. יש אף לזכור, כי יכולתו של קטין בן 12 להעריך נכונה את הסכנות והסיכונים הצפויים לו בכביש מהיר אינה שקולה לזה של בגיר. טענותיו השונות של המבקש, כי הותיר את בנו בשולי הכביש, על המדרכה ובסמיכות למחסום צה"ל, אינן מפחיתות, כך לטעמי, את הסיכון לפניו ניצב האחרון.

איני מוצא ממש אף בטענתו השנייה של המבקש, באשר למשקל הראייתי שיש לייחס להודעה שמסר במשטרה. טענה זו לא רק שאינה מעוררת כל שאלה בעלת היבט ציבורי עקרוני, אלא שהיא נוגעת בעיקרה לשאלת הערכת העדויות על-ידי שתי הערכאות הקודמות. כידוע, טעות בהערכת עדות פלונית איננה כשלעצמה עילה מספקת למתן רשות ערעור (ראו למשל, רע"פ 5316/90 חזן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 6883/96 בוטושנסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

לבסוף, יוער, כי המבקש כבר הורשע בעבר בעבירה של אלימות כלפיי ילדיו, עת שהכה את בנו וגרם לו לחבלות של ממש. עינינו הרואות, כי אין זו הפעם הראשונה בה נוקט המבקש אמצעיים עונשיים החורגים מדרכי החינוך המקובלות. בנסיבות אלו דומה, כי אין מנוס מהטלת עונש מאסר על תנאי על המבקש, אשר ירתיע אותו מביצוע מעשים דומים בעתיד.

לאור האמור, לא אוכל לומר, כי עלה בידיו של המבקש להצביע על עילה שתצדיק את התערבותו של בית-משפט זה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.